פרק 1:

מוות - מילה בת ארבע אותיות

לרובנו המוות אינו זר. הוא חלק מחיינו, לעתים אף בגיל צעיר. אנחנו יודעים שברוב החברות רואים במוות אויב שצריך להימנע ממנו בכל מחיר. ככלות הכול, ספרים רבים נכתבו על התייחסות החברה המערבית למוות, וספרים רבים אף יותר נכתבו על פולחן הנעורים הנואש של החברות האלה.

האם יש עיסוק של היהדות במושג "מוות"?

מבחינה היסטורית, היו תקופות שבהן היהדות ראתה במוות ידיד או מפלט. בעידן המודרני הרעיון הזה מוזר, אך המוות התקבל לעתים בהבנה - ואף בברכה – והיה חלופה מועדפת לאפשרויות אחרות. קהילות שלמות העדיפו התאבדות המונית מלהמיר את דתם לדת כפויה. כיום אנו מתקשים לתפוס מדוע ביצעו מעשה כזה. אמנם ברורה לנו חומרת המרת הדת הכפויה ונוראותה, אבל קשה לנו להבין כיצד אפשר לוותר מרצון על חיים, או גרוע מכך, כיצד אדם מסוגל להרוג את ילדיו!

עם זאת, היהדות גם ניסתה תמיד להביס את מלאך המוות. הסיפורים איך ניתקו הנביאים אליהו ואלישע את אחיזתו של המוות בילד קטן אהובים עלינו;  ובתקווה "לתעתע" בגורל, אנחנו משנים את שמותיהם של אנשים חולים.

אחד העקרונות הבסיסיים ביהדות הוא שהחיים והמוות אינם נקבעים בידי הגורל או בידי הכוכבים; האל יכול, עד הרגע האחרון, להושיע אותנו ולהשיב לנו את חיינו. ידוע שביהדות אדם אינו נמדד על פי אורך חייו אלא על פי האופן שבו ניהל את חייו. אנו מאמינים שלחיים יש ערך רב, עד שכמעט כל האיסורים בהלכה מתבטלים מפני פיקוח נפש. אבל השורה התחתונה היא שלחיים חייבת להיות תכלית. חיים בלי תכלית שקולים למוות. כדי שלחיינו תהיה משמעות עלינו לעשות חסד עם זולתנו, לתרום לחברה, להיות יצרניים – ובד בבד לשפר את עצמנו.

כשאדם מת - מי שהניח אחריו, המשפחה השכולה, עובר תהליך של אבל. כמעט בכל תרבות מספידים את המת לפי מה שייצג בחייו: המורשת שהשאיר, הטוב שעשה למען אחרים והעובדה שהניח אחריו עולם טוב מעט  יותר - לפחות למקצת מיושביו.

מחאה שגורה היא "למה תמיד הטובים מתים צעירים?" - אם היא נכונה ואם לאו, כך  האבלים חושבים. משום כך האבלים מוצאים נחמה באנשים שכותבים או מטלפנים אליהם ומספרים להם כיצד האדם היקר להם עזר למישהו או הטביע בהם רושם בל-יימחה. זו דרכנו להיעשות בני אלמוות. כל עוד אנו משאירים רושם מאחורינו, כל עוד מישהו זוכר אותנו בחיבה, אין אנו עוזבים באמת את העולם הזה.

ללמוד על המוות

רובנו חוששים מפני המוות כאילו מדובר במחלה מידבקת, כאילו "אם לא אדבר על זה, אם אתעלם או אתנתק, זה לא יקרה לי". במתכוון או שלא במתכוון, אפילו המונחים שאנו משתמשים בהם לתאר מוות יש בהם כדי להטעות. אדם  נפטר, הולך לעולמו, דועך נרו, מחזיר נשמתו לבורא, מתבקש לישיבה של מעלה…אם אני שומע מישהו אומר, "אבא שלי איננו", מתחשק לי לשאול, "באמת? מתי הוא יחזור?"

ובל נשכח את השתיקה המביכה היורדת כאשר מספרים שמישהו מת. איך מגיבים? מה אומרים? אולי סבל ומותו היה בעצם הקלה? אתה מחפש מה לומר, ולבסוף אומר משהו שבעודך מדבר, נשמע לך נדוש.

אך לעתים הדברים שאתה אומר חשובים פחות מתחושת ההזדהות הכנה שאתה מבטא. יש דרכים רבות להפגין חום ותמיכה: החל מהנחת יד על הכתף או חיבוק, וכלה במילים שנבחרו בקפידה.

לפני שנים רבות הייתי אחראי לתכנית לתלמידי חו"ל. ביום קר אחד בחודש מרס, תלמיד שהכרתי טוב למדי נרצח בידי מחבלים. שהיתי רוב היום והערב עם חבריו הסטודנטים, ואז חזרתי לזמן קצר למשרדי לפני שהלכתי הביתה. הייתי מותש לגמרי. כשנכנסתי למשרד, עמיתה לעבודה אמרה לי, "אלי, בטח כאב לך מאוד." במעט מאוד מילים זכתה בידידותי לעד. בלי לפלוש, הראתה לי עמיתתי שהיא מבינה. היא נשארה בחדר עוד כמה דקות בלי לומר דבר, למקרה שאזדקק לתמיכתה. היא הבינה, וזה היה מספיק.

מחלה סופנית

בעבר  פקד המוות בפתאומיות ולעתים תכופות. לפני כמאה שנה היו לרוב האנשים במדינות המערב משפחות גדולות כדי שלפחות כמה מבני המשפחה יוכלו לשרוד. קרה לא אחת שמשפחה נאלצה לקבור שניים או שלושה ילדים, ואף יותר. במיוחד בחברות חקלאיות, היה צורך במשפחות גדולות כדי להבטיח שיישאר מישהו שיוכל להמשיך ולהחזיק בנחלה. רוב מקרי המוות בעתות שלום נגרמו ממחלות. התאבלו על ילדים, אבל מותם היה חוליה במחזור החיים הרגיל. התהליך לא הוסתר מעיני אחיו של הילד המת. הם הבינו את מושג המוות ואת העובדה שהאח או האחות מתו, משום שראו הרבה ממה שקדם למוות. ולאחר המוות הוצגה גופת הנפטר, כדי שיהיה אפשר לחלוק לו כבוד אחרון.

כיום במיוחד במערב המוות הוא מילה גסה אפילו אם נגרם מסיבות טבעיות. אנו נאבקים בו בכל כוחנו, וכשהוא מצליח לגעת בנו, הוא אמור להיות סטרילי ומרוחק, להתרחש בבית חולים, הרחק מעיני הילדים, הרחק מן התא המשפחתי. את הנפטר משכיבים בתוך ארון (לפעמים על מנת לעמוד בדרישת תקני משרד הבריאות לגבי "הגינות ציבורית"), שעלותו לפעמים מתקרבת למחירו של רכב משומש. אם יוצג הארון אזי המקום יהיה בבית תפלה בלויית מוסיקה טקסית, תאורה עמומה ווילונות כבדים. לעתים קרובות משלמים מחירי עתק על מנת להכין את גוף המת,  וגוררים בכך את ההערה השכיחה "הוא נראה יותר  טוב ממה שאי פעם נראה בחיים

מוות בתוך המשפחה

השאיפה של כל הורה לגונן על ילדיו היא שאיפה נורמלית לחלוטין. במקרים רבים, אם לא במרביתם, היא נחשבת בריאה. אבל ה"הגנה" הזאת עלולה לשמש חרב פיפיות כלפי אותם ילדים שעליהם היא מנסה לגונן. אמנם איני ממליץ לקחת ילדים קטנים מאוד לבית קברות לפני שהם מבינים את רעיון הסופיות שבמוות, אבל חייב להיות גם סיום של פרק בחיים.

אם אומרים לילד שסבא ישן, סביר להניח שהילד ירצה לדעת מתי יתעורר. אם אומרים לו "לעולם לא", הוא יפחד ללכת לישון. אם אומרים לו שסבא הלך, הוא ירצה לדעת "מתי הוא יחזור? לאן הוא הלך?" ויצפה לתשובה. הגישה הפשוטה ביותר והישירה ביותר היא לרוב גם הטובה ביותר, בהתחשב בגילו של הילד ובמזג שלו. אמו של השכן שלי נפטרה. הוא הושיב את הבן שלו על ברכיו ואמר, "זוכר שסבתא הייתה חולה מאוד? זוכר שהיה לה קשה ללכת?" התשובה לשתי השאלות הייתה ניד ראש. "אז היא חלתה עוד יותר. הרופאים ניסו לעזור לה כמה שיכלו, אבל היא הייתה זקנה והם לא הצליחו לעזור לה. הגוף שלה פשוט הפסיק לפעול והיא מתה." ואז  שאל הילד, "נקבור אותה כמו שקברנו את הציפור?"

ילדים רבים רואים במוות תהליך טבעי. פרחים נובלים, חיות מחמד מתות. אין זו חוויה חדשה בפני עצמה. הם יתייחסו לאבדן לפי התנסויות קודמות שעברו.

תהליך אבל עשוי להיות חוויה חיובית למשפחה. לא רק משום שהאבל הכרחי כדי לסגור מעגל (השלמה עם אבדן). הוא חשוב משום שהוא עשוי להעניק לילדים הזדמנות לראות סימנים של אהבה ותמיכה בקרב בני המשפחה, סימנים שלא תמיד באים לידי ביטוי. נכון שהילדים יראו כאב, אבל חשוב יותר שיראו איך כולם מתלכדים בשעת משבר. מובן שהאופן שבו המשפחה האבלה מגיבה מושפע מהיחסים הבין-משפחתיים קודם למוות. אבל אם בני המשפחה מבטאים אהבה ותמיכה זה כלפי זה, תהליך האבל עשוי להפוך לתקופה של גדילה שתחזק הן את הפרטים במשפחה  והן את התא המשפחתי כולו. אם כך קורה, ילדים יכולים להפנים זאת ולשאת זאת עמם כל ימי חייהם.

מוות פתאומי

אפשר "להבין" מוות בגיל מבוגר, משום שהוא משלב שני מושגים שמתקבלים על הדעת: המנוח חי חיים מלאים ומת בנסיבות טבעיות.

עובדה נוספת שמקלה על ההתמודדות היא שרוב האנשים המבוגרים אינם פוחדים למות כשם שצעירים פוחדים למות. סבתא שלי, מאז הייתה בת שבעים נהגה לומר לי היכן היא מחזיקה את התכריכים ומה עליי להכניס אתה לקבר. כעבור זמן היה הדבר לבדיחה משפחתית פנימית: "מי צבע את התכריכים של סבתא?" "סבתא, קנית משהו חדש שתוכלי לקחת אתך לקבר?"יצא למישהו לראות את גליון החודש הנוכחי של אופנה למתפגר הטרי? היא ראתה זאת בהומור, והיה בכך כדי להקל עלינו מאוד להשלים עם  מותה, מכיוון שהיה ברור שהיא השלימה עמו בעצמה.

שנים אחר כך, כשהגיעה לגיל המופלג תשעים, שאלתי אותה מה היא חושבת על המוות. היא השיבה: "ככל שאני מזדקנת, אני רואה בצד השני יותר אנשים  מבצד הזה". כעבור כמה שנים הייתה כבר חולה וביקשה ממני להתפלל שתמות כבר. אני מודה שלא הייתי מסוגל לעשות זאת. במקום זאת התפללתי שלא תסבול.

יש שלב בחיים שבו אנו רואים במוות חבר ותיק. אבל יש סוג נוסף של מוות - הסוג המכה בנו כשאיננו מוכנים, נותן לנו אגרוף בבטן עד שקשה לנו לנשום. קשה לנו לקבל בהבנה ובהשלמה שאדם צעיר מת בפתאומיות. אנו חשים שאין על כך נחמה. אנחנו מחפשים תשובות מתוך כעס וצער, ולעתים קרובות נשארים בידיים פרוסות (או באגרופים קמוצים) כלפי מעלה.

את ההגדרה הטובה ביותר להבדל בין מוות ממחלה סופנית לבין מוות פתאומי שמעתי  מחברתי שירה צ'רנובל. שנים רבות הייתה אחות במוסד לחולים סופניים. היא סיכמה את ההבדל במילה אחת - זמן. למישהו שמאבד אדם יקר בפתאומיות פשוט אין זמן להתכונן.

המוות הפתאומי מכה בנו בעצמה וזורע כאב ובלבול. רגע אחד אנו מנהלים את חיינו כרגיל, וברגע שלאחר מכן, כל עולמנו מתהפך לעד. תקווה איבדה את בתה בפיגוע טרור. היא סיפרה לי, "תליתי כביסה, גרביים אפורים, בחצר הבית ולפתע הגיעו מכונית משטרה וג'יפ צבאי. הראש שלי החל לדהור והתפללתי, - בבקשה, אלוהים, שיעברו את הבית שלי -. אבל הם לא עברו. מאותו רגע, בכל פעם שאני רואה גרביים אפורים אני זוכרת את הרגע האחרון של החיים הנורמליים שהיו לי."

לרבים מאתנו רעיון המוות הפתאומי מתקשר במלחמות או בפיגועי טרור, אבל אצל אחרים הוא מתקשר בתאונות דרכים או במעשים פליליים. לעולם לא אשכח את אביו של צעיר שנהרג בתאונת דרכים בגיל 23. ברגע שקט במהלך ה"שבעה" לחש לי "אילו רק היה מת בצבא, היה לי משהו להיאחז בו. ככה זה פשוט בזבוז משווע." לאב מוכה צער, זה היה סוג המוות הנורא ביותר. בנו לא ייחשב גיבור; הוא לא נפל למען משהו, ולא היה קרבן מעשה טרור שצריך לנקום עליו. בנו פשוט ניסה לחצות את הרחוב ולא נזהר. הצער שלו וההשלמה עם מות הבן היו תהליך ארוך וממושך.

קל יותר להשלים עם מוות בנסיבות טבעיות, גם אם הוא פתאומי. במקרים של מוות טבעי או מחלה סופנית, אנו רואים כיצד המחלה מאכלת מישהו יקר לנו. אפשר שניאבק בכל כוחנו, אך בתוך תוכנו אנו יודעים שהאדם הזה עוזב אותנו אט-אט. אם יתמזל מזלנו, יהיה לנו זמן להשלים עמו ועם עצמנו. נוכל לפתור מחלוקות מן העבר, להיפטר ממשקעים של כעס ולהחליף אותם ברגשות של אהבה בלא-תנאי.

בכל מקרה של מוות פתאומי, מי שנשאר מאחור נאלץ להתמודד עם אבדן בלתי צפוי וכן לחוות צער על הסבל והאימה שהמת ודאי חש בראותו את המוות לנגד עיניו. אנו תוהים, "מה חשב? מה הרגיש?" מחשבות כאלה עשויות להוציא אותנו מדעתנו. אנשים שאיבדו אדם יקר להם במעשה אלימות או טרור עשויים לפתח גם קיבעון למעשה עצמו.

כאשר הקרבנות הם ילדים, המוות הפתאומי יוצר בנו גם תחושה מוגברת של אשם. ככלות הכול, הרבה מיחסי הורים-ילדים מושתתים על הגנה. כל החיים אנו מדגישים באוזני ילדינו שנעמוד לצדם כשיזדקקו לנו… והפעם לא היינו שם. כאשר אנו שומעים את הבשורה הרעה היא זוכה לתהודה אצל כולנו היות והחדשות פוגעות במקום הכי רגיש אצלנו – ילדינו ובפחד העמוק והמופנם שבתוכנו " ייתכן שהייתי נקלע לאותו מצב."

אב לנער שנהרג בפיגוע באוטובוס אמר, "דאגתי לו כל כך כשהוא טיפס על עצים. לימדתי אותו איך לחצות את הכביש, איך להשתמש במסור בלי להיפצע. כשהוא שבר רגל בסקייטבורד, התייסרתי. כעסתי על עצמי שלא התעקשתי שילבש מגני ברכיים. ככל שגדל הבנתי שאני לא יכול להשגיח על כל מעשה שלו. אבל זה? זה?", אנחנו המבוגרים מגיבים למותו של ילד בתחושה של כישלון ואשם, כי לא יכולנו לגונן עליו. האם נוכל להבין בשִכלנו שלא יכולנו לעשות דבר כדי למנוע את מותו של הילד? אולי, אבל יחלוף עד אז זמן מה.

לפני שלב זה, יזעזעו אותנו, את המשפחות שלנו ואת הקהילה, גלים של הלם וצער, ואנו נחוש חסרי אונים, חלושים וכועסים. כל אחד מאתנו ירצה לחזור הביתה ולהתכרבל ככדור בחושך, ו/או להצליף בכל מי שאפשר להאשים אותו על מה שקרה. בדיוק בשלב זה עלינו לחפור עמוק בתוך עצמנו ולמצוא את המשאבים הפנימיים שיעזרו לנו להושיט את ידינו ולהתחיל להתאושש, לנו ולכל האחרים שנפגעו בטרגדיה.