Crisis or Challenge: Eli Birnbaum

פרק 11

דלת פתוחה למחצה: ביקור ב"שבעה"

הקולות הבוקעים מבפנים מפחידים. זהו הרגע שחששנו ממנו - להיכנס בדלת לביקור תנחומים ב"שבעה".

אנו שואלים את עצמנו, "איפה לשבת? איך להתנהג? כדאי לספר סיפורים על המנוח? זה לא יקשה עליהם עוד יותר? לומר משהו משעשע כדי להסיח את דעתם? לדבר על פוליטיקה או על תחום התעניינות משותף? ואולי פשוט אשב בשקט בפינה? כך אהיה נוכח אבל לא אצטרך לומר משהו שאתחרט עליו אחר כך. אם אשב קרוב מדי, אצטרך להיות מעורב ולדבר. אולי מוטב לשבת מאחור? אבל אם אשב מאחור, האם יבחינו שבאתי בכלל? כמה זמן להישאר? אפשר לאכול?"

כל השאלות הללו חולפות בראשנו בעברנו במפתן. קשה לבקר משפחה אבלה, במיוחד אם המנוח היה אדם צעיר. האם זה משום שאנו חוששים להכיר בהיותנו בני תמותה בעצמנו? האם אנו חוששים שמוות הוא מחלה מידבקת? או שמא זה משום שאיננו בטוחים כיצד האבלים "מקבלים את זה" ואיך לנהוג עמם בביקור?

בכל הדתות והחברות יש טקסי מוות ואבל. בחברות קדומות נקברו המשרתים חיים עם המלך משום שהאמינו שהמלך יזדקק להם בעולם הבא. המנהג שמי שנשאר בחיים פצע את עצמו לאות כבוד היה נפוץ כל כך עד כי התורה אסרה עליו במפורש. במקום זאת יש לנו "שבעה": שבעה ימי אבל שבהם איננו עושים דבר מלבד עיבוד האבל והאובדן, כדי לעזור לנו להתמודד עם העובדה שהיקר לנו הסתלק מאתנו.

מהי מטרתו של הביקור ב"שבעה"? חז"ל כתבו "כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בחוליו". כיצד? האם המבקרים הם רופאים? האם התלמוד דורש מכולנו להיות אנשי מקצוע ברפואה? לא, אבל מחקרים רפואיים רבים מצביעים על ההיבטים הפסיכולוגיים של ההתאוששות. אם אדם (גם אם הוא סובל מכאבים) מקבל מידה של ניחומים ושל אכפתיות, הדופק שלו מתייצב והוא נושם בקלות רבה יותר.

לא צריך תואר בעבודה סוציאלית או בפסיכולוגיה כדי לבקר ב"שבעה" ו/או כדי לעזור למישהו מתאבל. צריך רק להטות אוזן קשבת, לגלות סבלנות ולהעניק אהבה. עליך לבחון את פחדיך שלך ולהישמר פן תקרין אותם על האבל.

האם אתה חש אי-נוחות?

כולנו מנסים להימנע ממצבים של אי-נוחות. הדבר נכון במיוחד בהתייחסות למוות בעולם המערבי. לדוגמה, ביטוי כמו "סוזן איבדה את בעלה" - האם פירושו שתוכל למצוא אותו? או שהיה לו אלצהיימר? או ביטוי כמו "דיוויד כבר לא אתנו" - אז עם מי הוא? מקצת מהביטויים מנסים לפחות לעמת אותנו עם המציאות. "סיימון הלך לעולמו" – מכיר בכך שהיה כאן מעבר כלשהו, שסיימון עבר לסוג אחר של קיום. מובן שאם אינך מאמין בעולם הבא, קשה הרבה יותר להשלים עם המוות של אדם יקר לך או שלך עצמך.

הביטויים האלה מנסים לגונן עלינו, להציב מחסום נגד הפחדים שלנו, משום שקשה לנו אפילו לדבר על היותנו בני תמותה מבלי לחוש אי-נוחות.

לעתים הפחד מפני המוות בא לידי ביטוי בהימנעות ממגע עם אנשים "נגועים" בקשר ישיר עם מוות.

אמי סיפרה על תקרית מטרידה שאירעה לאחר שבעלה נפטר: "כשבועיים לאחר שדיוויד נפטר, הלכתי העירה והבחנתי בחבר שלי שצועד בכיוון שלי. הוא ראה אותי אבל לא קלט שגם אני ראיתי אותו. הוא חצה במהירות את הרחוב לצד השני, והתבונן בעיון רב בחלונות הראווה. הוא הסתובב רק כשהתרחקתי ממנו." אמא שלי הייתה בטוחה שהוא התנהג כך אך ורק משום שלא ידע מה לומר לה.

בנימה דומה סיפרה שפרה: "חברת ילדות שלי שלא היינו בקשר מאז גיל ההתבגרות התקשרה אליי מארה"ב להביע את תנחומיה לאחר שאבי נפטר. זכרתי במעומעם שהיא נעלמה מחיי בשלב כלשהו, אבל לא ידעתי למה. עכשיו, כמעט 35 שנה לאחר מכן, היא התנצלה והסבירה לי שהיא נעלמה כאשר אמא שלי נפטרה, כשהייתי בת 17, משום שהיא לא ידעה מה לומר!"

החוויה של ג'נט ממחישה כיצד אי-נוחות יכולה לבוא לידי ביטוי בדרך אחרת: "עשרה ימים לאחר מות אבי חזרתי לעבודה. אנשים בירכו אותי לשלום כפי שנהגו לעשות לפני שאבי נפטר: 'היי ג'נט, ראית את לוח החופשות?'. רק מעטים הראו התעניינות בשלומי. רובם אפילו לא הישירו אליי את מבטם."

רוב האנשים נבוכים מהפגנת צורך להתחבק, לנחם וגם להתנחם. הם רואים סימן לחולשה בעובדה שאינם מסוגלים להגיב בעצמה שרואים בסרטי האסונות (המצלמה מתקרבת לגיבור בזווית נמוכה על רקע הרס, עשן ולהבות… הגיבור פצוע וחבול אך נושא את כאבו בשתיקה, ופניו לא מסגירים שום רגש. מטוסי קרב טסים ממעל, הפסקול מגיע לשיאו, והמסך יורד!) אני מגזים? לא כל כך.

שתיקה

אבל מה קורה אם לא יודעים מה לומר?

את העצה הטובה ביותר שמעתי מרבקה ויינברגר: "אם מישהו לא יודע מה לומר, שלא יגיד כלום, שרק יישב שם. שיחות על הא ודא אינן במקום; הן ממעיטות בערך זכרו של המת וברגשותיו של האבל."

אבל רוב האנשים חשים אי-נוחות אם איש אינו מדבר במהלך ה"שבעה". בסופו של דבר מישהו חש צורך לשבור את השתיקה ושואל שאלה לא-מזיקה. רובנו פשוט חשים לא בנוח בשתיקה. ואולם, בה עצמה אין כל רע. ייתכן שהאבלים חושבים על משהו שנאמר או שהם נזכרים בזיכרון של משהו בגלל דברים שנאמרו. עלינו לזכור שאי-הנוחות היא שלנו.

חשוב כי נזכור שיש דרכי תקשורות נוספים כגון קשר עין ומגע.

קורה שאני יושב עם אבל חמש דקות בלי לומר מילה. אחר כך הוא קם בחיוך חם ומודה לי על בואי.

ומה אם לא הכרת ממש היכרות אישית את המנוח?

ראשית, עלינו להסכים שאנו הולכים ל"שבעה" כדי לכבד את החיים ולא רק את המתים. הדבר נכון במיוחד אם לא הכרנו אישית את המנוח. שנית, ברור שהיינו מעדיפים לעשות כמעט כל דבר במקום ללכת ל"שבעה". ודאי שהיינו מעדיפים לקרוא ספר טוב, לצפות בערוץ הספורט, אפילו להדיח כלים. הביקור ב"שבעה" הוא עול לרובנו. כמו ביקור אצל רופא השיניים - זה משהו שצריך לעשות, משהו שברור לנו שנכון לעשותו, אבל אנחנו רוצים להיפטר מזה במהירות האפשרית.

העובדה שרוב האנשים שיושבים "שבעה" הם מכרים - עמיתים לעבודה, או שכנים - מקשה עלינו עוד יותר את הביקור ב"שבעה". ייתכן שלא הכרנו כלל את המנוח. מביקורים אלו אנו חוששים במיוחד. אנחנו מחפשים תירוצים לא ללכת; בדרך כלל בן הזוג או ההורים ינדנדו לנו שצריך ללכת ויסכימו להצטרף אלינו. כשהולכים לבסוף, זה בתנאי שנישאר שם "הכי מעט שאפשר".

במקרה כזה, קשה למצוא מה לומר בביקור, אז אנו יושבים בצד, מקשיבים כמה דקות לשיחה ומנסים למצוא את דרכנו החוצה מהר ככל האפשר. אנו מציצים לעבר הדלת ופולטים אנחת רווחה כאשר נכנסת קבוצת אנשים חדשה, כי אז אנו מרגישים שיש סיבה לגיטימית לצאת. (צריך לפנות מקום למי שבא עכשיו, לא?)

כשיוצאים מבית ה"שבעה" אנו חשים תחושה של הקלה מהולה בדיכאון. אנו תוהים אם האבלים הבחינו בכלל בנוכחותנו או ביציאתנו. המאמץ הגדול שעשינו לא היה אלא בזבוז זמן? נוכחותנו שם שינתה משהו למישהו?

יש לי חדשות בשבילכם: האבלים מבחינים, יש משמעות לנוכחותכם - וכל מי שישב אי פעם "שבעה" יכול לאשר זאת.

אני זוכר שלאחר שאביה של אשתי נפטר, אחד מנושאי השיחה העיקריים בדירתה של חמותי היה מי בא ומי לא, ומי בא פעמיים. אפילו בשיא צערה, הייתה חמותי מסוגלת לספר לי מי בא להלוויה, וחשוב מכך - מי לא בא.

אחת הנחמות הגדולות כשיושבים "שבעה" היא: "תראו כמה אנשים באו לחלוק כבוד". ההשתתפות בהלוויה וביקור ב"שבעה" הם דרכים חשובות מאוד להראות לאבל שהיקר לו חשוב לנו. הדבר נכון אפילו אם הכרנו את המנוח רק היכרות שטחית ואנו מבקרים ב"שבעה" בגלל מחויבות עסקית או חברתית.

אני זוכר שביקרתי מכר שישב "שבעה" על אביו, פוליטיקאי לשעבר. הפעם היחידה שראיתי את אביו הייתה כשנשא הרצאה באוניברסיטה שלי, שנים רבות קודם לכן. לאחר הנאום ניגשתי אליו והתחלתי להתווכח אתו על המדיניות שתמך בה. הוויכוח נמשך כעשר דקות.

השיחה נחרתה בזיכרוני במיוחד משום שהוא לא דיבר אליי בהתנשאות, ואף על פי שאמר לי שאני טועה, לא פסל את דעותיי. התלבטתי אם להעלות את המקרה במהלך ה"שבעה". ככלות הכול, את מי מעניינת שיחה שהתקיימה לפני שלושים שנה? חרף ההסתייגות שלי, מצאתי רגע שקט לשוחח עם אלמנתו של המנוח. אמרתי לה שאף על פי שאינה יודעת מי אני, רציתי לחלוק עמה זיכרון מהרגע שבו הצטלבו חיינו.

כעבור חודשיים קיבלתי ממנה מכתב מקסים. היא כתבה עד כמה אהב בעלה המנוח להתווכח עם "צעירים" וכמה עונג שאב מכך. היא שכחה לחלוטין היבט זה באישיותו, עד שהעליתי את הזיכרון באוזניה, ועל כך הודתה לי.

כל אדם תורם גוון או דוגמה משלו למרבד חיינו וזיכרונותינו, וככל שיש יותר משתתפים, יהיה המרבד עשיר יותר. אנשים רוצים לשמוע סיפורים על היקרים להם שהלכו לעולמם.

כשיעקב, אחיו של דני, נהרג בצבא, הדגיש דני עד כמה חשוב לו לגלות את החלק הזה בחייו של אחיו. הוא הכיר רק היבטים מסוימים של אחיו: ללכת אתו מכות, לצאת אתו לטיולים… לאחר מותו גילה דני עולם שלם שלא היה לו חלק בו. מחבריו לצבא נודע לו עד כמה כיבדו אותו החברים והמפקדים. הוא נוכח לדעת שמפקדיו המליצו שיצא לקורס קצינים.

חבריו לכיתה בבית הספר התיכון נתנו למשפחה אלבום קטן ובו תמונות שלא ראו מעולם, בצירוף אמירות של חבריו ואפילו של מוריו. הם סיפרו שם מה אהבו והעריכו אצל יעקב ומה יהיה תמיד חקוק בזיכרונם. החוברת לא הייתה מהודרת והתמונות היו מקומטות מעט בקצותיהן, אבל המשפחה העריכה את הספרון יותר מכול. בימים האחרונים של ה"שבעה" הראו אותו בני המשפחה לכל הבאים ואמרו, "אף פעם לא הכרנו את הצדדים האלה של יעקב…"

גם אם מעולם לא פגשתם את בני המשפחה האבלים, יהיה חשוב להם מאוד אם תגשו אליהם, תדברו אִתם בגובה העיניים (זכרו, ב"שבעה" האבלים יושבים על שרפרפים או על מזרונים) ותאמרו להם מי אתם ושחשתם צורך לבוא ולהשתתף בצערם. שפרה ספרה לי: "בת דודה של חברתי פאולה התגוררה בקהילה שבה חי אבי. היא באה לביקור ב"שבעה" אף על פי שלא הכירה אותי או את אבי, והערכתי את זה מאוד."

שתי נשים מאפרת נהרגו בפיגוע ירי. הכרתי היכרות שטחית את משפחתה של אחת ההרוגות, ולכן לא היה קשה במיוחד לקשור שיחה ולהכיר את קרובי המשפחה שבאו מחו"ל. הנרצחת השנייה הייתה אישה צעירה שלא הכרתי מעולם, אך החלטתי לבקר ב"שבעה" בכל זאת. יכולתי לבחור לשבת בצד, לאכול כמה שקדים ולשתות קולה לא-קרה, או לחלופין לשוחח עם המשפחה. התיישבתי לצד אחיה והצגתי את עצמי כאשר הסתמנה הפוגה בשיחה:

"לא היה לי הכבוד להכיר את אחותך. אתה מוכן לספר לי קצת עליה?" הוא החל לדבר, מתנודד בין צחוק לבכי, לפי הזיכרון שהעלה. רבים מהיושבים בסמוך אלינו - גם הם לא הכירו אותה. הם רכנו קדימה והאזינו מרותקים לתיאור של מישהי שלאיש מאתנו לא היה הכבוד להכיר. אביו הקשיב זמן מה, ואז הצטרף לרכבת המחשבות במילים "אתה זוכר ש…?". לאחר זמן מה קמתי ללכת. התחבקנו לפרֵדה, וחשתי שהתעשרתי מאחר שחלקתי עמם, ולו לדקות אחדות, את הזיכרונות שלהם מהאחות/הבת המופלאה שלהם. לזמן מה היא הייתה אתנו בחדר, בקרב האנשים שאהבו אותה. לזמן מה היא חיה שוב בקרב האנשים שהייתה יקרה להם.

ימי ה"שבעה" מקצים לאבל זמן ללמוד על היקר לו שהלך לעולמו. תוספת הידע הזאת לא תאמלל עוד את האבל, כשם שאפשר היה להניח. להפך, היא תעמיק את האהבה וההערכה למה שהיה לו. מנחם לדעת שהאדם האהוב נגע בחייהם של אנשים רבים וזכה לאהבתם. כל אחד מאתנו יכול לתרום ל"יד זיכרון" שימשיך להתקיים כל עוד זיכרוננו קיים.

זוהי תמצית ה"שבעה".


פרק 11 דלת פתוחה למחצה: ביקור ב"שבעה" הקולות הבוקעים מבפנים מפחידים. זהו הרגע שחששנו ממנו - להיכנס בדלת לביקור תנחומים ב"שבעה". אנו שואלים את עצמנו, "איפה לשבת? איך להתנהג? כדאי לספר סיפורים על המנוח? זה לא יקשה עליהם עוד יותר? לומר משהו משעשע כדי להסיח את דעתם? לדבר על פוליטיקה או על תחום התעניינות משותף? ואולי פשוט אשב בשקט בפינה? כך אהיה נוכח אבל לא אצטרך לומר משהו שאתחרט עליו אחר כך. אם אשב קרוב מדי, אצטרך להיות מעורב ולדבר. אולי מוטב לשבת מאחור? אבל אם אשב מאחור, האם יבחינו שבאתי בכלל? כמה זמן להישאר? אפשר לאכול?" כל השאלות הללו חולפות בראשנו בעברנו במפתן. קשה לבקר משפחה אבלה, במיוחד אם המנוח היה אדם צעיר. האם זה משום שאנו חוששים להכיר בהיותנו בני תמותה בעצמנו? האם אנו חוששים שמוות הוא מחלה מידבקת? או שמא זה משום שאיננו בטוחים כיצד האבלים "מקבלים את זה" ואיך לנהוג עמם בביקור? בכל הדתות והחברות יש טקסי מוות ואבל. בחברות קדומות נקברו המשרתים חיים עם המלך משום שהאמינו שהמלך יזדקק להם בעולם הבא. המנהג שמי שנשאר בחיים פצע את עצמו לאות כבוד היה נפוץ כל כך עד כי התורה אסרה עליו במפורש. במקום זאת יש לנו "שבעה": שבעה ימי אבל שבהם איננו עושים דבר מלבד עיבוד האבל והאובדן, כדי לעזור לנו להתמודד עם העובדה שהיקר לנו הסתלק מאתנו. מהי מטרתו של הביקור ב"שבעה"? חז"ל כתבו "כל המבקר חולה נוטל אחד מששים בחוליו". כיצד? האם המבקרים הם רופאים? האם התלמוד דורש מכולנו להיות אנשי מקצוע ברפואה? לא, אבל מחקרים רפואיים רבים מצביעים על ההיבטים הפסיכולוגיים של ההתאוששות. אם אדם (גם אם הוא סובל מכאבים) מקבל מידה של ניחומים ושל אכפתיות, הדופק שלו מתייצב והוא נושם בקלות רבה יותר. לא צריך תואר בעבודה סוציאלית או בפסיכולוגיה כדי לבקר ב"שבעה" ו/או כדי לעזור למישהו מתאבל. צריך רק להטות אוזן קשבת, לגלות סבלנות ולהעניק אהבה. עליך לבחון את פחדיך שלך ולהישמר פן תקרין אותם על האבל. האם אתה חש אי-נוחות? כולנו מנסים להימנע ממצבים של אי-נוחות. הדבר נכון במיוחד בהתייחסות למוות בעולם המערבי. לדוגמה, ביטוי כמו "סוזן איבדה את בעלה" - האם פירושו שתוכל למצוא אותו? או שהיה לו אלצהיימר? או ביטוי כמו "דיוויד כבר לא אתנו" - אז עם מי הוא? מקצת מהביטויים מנסים לפחות לעמת אותנו עם המציאות. "סיימון הלך לעולמו" – מכיר בכך שהיה כאן מעבר כלשהו, שסיימון עבר לסוג אחר של קיום. מובן שאם אינך מאמין בעולם הבא, קשה הרבה יותר להשלים עם המוות של אדם יקר לך או שלך עצמך. הביטויים האלה מנסים לגונן עלינו, להציב מחסום נגד הפחדים שלנו, משום שקשה לנו אפילו לדבר על היותנו בני תמותה מבלי לחוש אי-נוחות. לעתים הפחד מפני המוות בא לידי ביטוי בהימנעות ממגע עם אנשים "נגועים" בקשר ישיר עם מוות. אמי סיפרה על תקרית מטרידה שאירעה לאחר שבעלה נפטר: "כשבועיים לאחר שדיוויד נפטר, הלכתי העירה והבחנתי בחבר שלי שצועד בכיוון שלי. הוא ראה אותי אבל לא קלט שגם אני ראיתי אותו. הוא חצה במהירות את הרחוב לצד השני, והתבונן בעיון רב בחלונות הראווה. הוא הסתובב רק כשהתרחקתי ממנו." אמא שלי הייתה בטוחה שהוא התנהג כך אך ורק משום שלא ידע מה לומר לה. בנימה דומה סיפרה שפרה: "חברת ילדות שלי שלא היינו בקשר מאז גיל ההתבגרות התקשרה אליי מארה"ב להביע את תנחומיה לאחר שאבי נפטר. זכרתי במעומעם שהיא נעלמה מחיי בשלב כלשהו, אבל לא ידעתי למה. עכשיו, כמעט 35 שנה לאחר מכן, היא התנצלה והסבירה לי שהיא נעלמה כאשר אמא שלי נפטרה, כשהייתי בת 17, משום שהיא לא ידעה מה לומר!" החוויה של ג'נט ממחישה כיצד אי-נוחות יכולה לבוא לידי ביטוי בדרך אחרת: "עשרה ימים לאחר מות אבי חזרתי לעבודה. אנשים בירכו אותי לשלום כפי שנהגו לעשות לפני שאבי נפטר: 'היי ג'נט, ראית את לוח החופשות?'. רק מעטים הראו התעניינות בשלומי. רובם אפילו לא הישירו אליי את מבטם." רוב האנשים נבוכים מהפגנת צורך להתחבק, לנחם וגם להתנחם. הם רואים סימן לחולשה בעובדה שאינם מסוגלים להגיב בעצמה שרואים בסרטי האסונות (המצלמה מתקרבת לגיבור בזווית נמוכה על רקע הרס, עשן ולהבות… הגיבור פצוע וחבול אך נושא את כאבו בשתיקה, ופניו לא מסגירים שום רגש. מטוסי קרב טסים ממעל, הפסקול מגיע לשיאו, והמסך יורד!) אני מגזים? לא כל כך. שתיקה אבל מה קורה אם לא יודעים מה לומר? את העצה הטובה ביותר שמעתי מרבקה ויינברגר: "אם מישהו לא יודע מה לומר, שלא יגיד כלום, שרק יישב שם. שיחות על הא ודא אינן במקום; הן ממעיטות בערך זכרו של המת וברגשותיו של האבל." אבל רוב האנשים חשים אי-נוחות אם איש אינו מדבר במהלך ה"שבעה". בסופו של דבר מישהו חש צורך לשבור את השתיקה ושואל שאלה לא-מזיקה. רובנו פשוט חשים לא בנוח בשתיקה. ואולם, בה עצמה אין כל רע. ייתכן שהאבלים חושבים על משהו שנאמר או שהם נזכרים בזיכרון של משהו בגלל דברים שנאמרו. עלינו לזכור שאי-הנוחות היא שלנו. חשוב כי נזכור שיש דרכי תקשורות נוספים כגון קשר עין ומגע. קורה שאני יושב עם אבל חמש דקות בלי לומר מילה. אחר כך הוא קם בחיוך חם ומודה לי על בואי. ומה אם לא הכרת ממש היכרות אישית את המנוח? ראשית, עלינו להסכים שאנו הולכים ל"שבעה" כדי לכבד את החיים ולא רק את המתים. הדבר נכון במיוחד אם לא הכרנו אישית את המנוח. שנית, ברור שהיינו מעדיפים לעשות כמעט כל דבר במקום ללכת ל"שבעה". ודאי שהיינו מעדיפים לקרוא ספר טוב, לצפות בערוץ הספורט, אפילו להדיח כלים. הביקור ב"שבעה" הוא עול לרובנו. כמו ביקור אצל רופא השיניים - זה משהו שצריך לעשות, משהו שברור לנו שנכון לעשותו, אבל אנחנו רוצים להיפטר מזה במהירות האפשרית. העובדה שרוב האנשים שיושבים "שבעה" הם מכרים - עמיתים לעבודה, או שכנים - מקשה עלינו עוד יותר את הביקור ב"שבעה". ייתכן שלא הכרנו כלל את המנוח. מביקורים אלו אנו חוששים במיוחד. אנחנו מחפשים תירוצים לא ללכת; בדרך כלל בן הזוג או ההורים ינדנדו לנו שצריך ללכת ויסכימו להצטרף אלינו. כשהולכים לבסוף, זה בתנאי שנישאר שם "הכי מעט שאפשר". במקרה כזה, קשה למצוא מה לומר בביקור, אז אנו יושבים בצד, מקשיבים כמה דקות לשיחה ומנסים למצוא את דרכנו החוצה מהר ככל האפשר. אנו מציצים לעבר הדלת ופולטים אנחת רווחה כאשר נכנסת קבוצת אנשים חדשה, כי אז אנו מרגישים שיש סיבה לגיטימית לצאת. (צריך לפנות מקום למי שבא עכשיו, לא?) כשיוצאים מבית ה"שבעה" אנו חשים תחושה של הקלה מהולה בדיכאון. אנו תוהים אם האבלים הבחינו בכלל בנוכחותנו או ביציאתנו. המאמץ הגדול שעשינו לא היה אלא בזבוז זמן? נוכחותנו שם שינתה משהו למישהו? יש לי חדשות בשבילכם: האבלים מבחינים, יש משמעות לנוכחותכם - וכל מי שישב אי פעם "שבעה" יכול לאשר זאת. אני זוכר שלאחר שאביה של אשתי נפטר, אחד מנושאי השיחה העיקריים בדירתה של חמותי היה מי בא ומי לא, ומי בא פעמיים. אפילו בשיא צערה, הייתה חמותי מסוגלת לספר לי מי בא להלוויה, וחשוב מכך - מי לא בא. אחת הנחמות הגדולות כשיושבים "שבעה" היא: "תראו כמה אנשים באו לחלוק כבוד". ההשתתפות בהלוויה וביקור ב"שבעה" הם דרכים חשובות מאוד להראות לאבל שהיקר לו חשוב לנו. הדבר נכון אפילו אם הכרנו את המנוח רק היכרות שטחית ואנו מבקרים ב"שבעה" בגלל מחויבות עסקית או חברתית. אני זוכר שביקרתי מכר שישב "שבעה" על אביו, פוליטיקאי לשעבר. הפעם היחידה שראיתי את אביו הייתה כשנשא הרצאה באוניברסיטה שלי, שנים רבות קודם לכן. לאחר הנאום ניגשתי אליו והתחלתי להתווכח אתו על המדיניות שתמך בה. הוויכוח נמשך כעשר דקות. השיחה נחרתה בזיכרוני במיוחד משום שהוא לא דיבר אליי בהתנשאות, ואף על פי שאמר לי שאני טועה, לא פסל את דעותיי. התלבטתי אם להעלות את המקרה במהלך ה"שבעה". ככלות הכול, את מי מעניינת שיחה שהתקיימה לפני שלושים שנה? חרף ההסתייגות שלי, מצאתי רגע שקט לשוחח עם אלמנתו של המנוח. אמרתי לה שאף על פי שאינה יודעת מי אני, רציתי לחלוק עמה זיכרון מהרגע שבו הצטלבו חיינו. כעבור חודשיים קיבלתי ממנה מכתב מקסים. היא כתבה עד כמה אהב בעלה המנוח להתווכח עם "צעירים" וכמה עונג שאב מכך. היא שכחה לחלוטין היבט זה באישיותו, עד שהעליתי את הזיכרון באוזניה, ועל כך הודתה לי. כל אדם תורם גוון או דוגמה משלו למרבד חיינו וזיכרונותינו, וככל שיש יותר משתתפים, יהיה המרבד עשיר יותר. אנשים רוצים לשמוע סיפורים על היקרים להם שהלכו לעולמם. כשיעקב, אחיו של דני, נהרג בצבא, הדגיש דני עד כמה חשוב לו לגלות את החלק הזה בחייו של אחיו. הוא הכיר רק היבטים מסוימים של אחיו: ללכת אתו מכות, לצאת אתו לטיולים… לאחר מותו גילה דני עולם שלם שלא היה לו חלק בו. מחבריו לצבא נודע לו עד כמה כיבדו אותו החברים והמפקדים. הוא נוכח לדעת שמפקדיו המליצו שיצא לקורס קצינים. חבריו לכיתה בבית הספר התיכון נתנו למשפחה אלבום קטן ובו תמונות שלא ראו מעולם, בצירוף אמירות של חבריו ואפילו של מוריו. הם סיפרו שם מה אהבו והעריכו אצל יעקב ומה יהיה תמיד חקוק בזיכרונם. החוברת לא הייתה מהודרת והתמונות היו מקומטות מעט בקצותיהן, אבל המשפחה העריכה את הספרון יותר מכול. בימים האחרונים של ה"שבעה" הראו אותו בני המשפחה לכל הבאים ואמרו, "אף פעם לא הכרנו את הצדדים האלה של יעקב…" גם אם מעולם לא פגשתם את בני המשפחה האבלים, יהיה חשוב להם מאוד אם תגשו אליהם, תדברו אִתם בגובה העיניים (זכרו, ב"שבעה" האבלים יושבים על שרפרפים או על מזרונים) ותאמרו להם מי אתם ושחשתם צורך לבוא ולהשתתף בצערם. שפרה ספרה לי: "בת דודה של חברתי פאולה התגוררה בקהילה שבה חי אבי. היא באה לביקור ב"שבעה" אף על פי שלא הכירה אותי או את אבי, והערכתי את זה מאוד." שתי נשים מאפרת נהרגו בפיגוע ירי. הכרתי היכרות שטחית את משפחתה של אחת ההרוגות, ולכן לא היה קשה במיוחד לקשור שיחה ולהכיר את קרובי המשפחה שבאו מחו"ל. הנרצחת השנייה הייתה אישה צעירה שלא הכרתי מעולם, אך החלטתי לבקר ב"שבעה" בכל זאת. יכולתי לבחור לשבת בצד, לאכול כמה שקדים ולשתות קולה לא-קרה, או לחלופין לשוחח עם המשפחה. התיישבתי לצד אחיה והצגתי את עצמי כאשר הסתמנה הפוגה בשיחה: "לא היה לי הכבוד להכיר את אחותך. אתה מוכן לספר לי קצת עליה?" הוא החל לדבר, מתנודד בין צחוק לבכי, לפי הזיכרון שהעלה. רבים מהיושבים בסמוך אלינו - גם הם לא הכירו אותה. הם רכנו קדימה והאזינו מרותקים לתיאור של מישהי שלאיש מאתנו לא היה הכבוד להכיר. אביו הקשיב זמן מה, ואז הצטרף לרכבת המחשבות במילים "אתה זוכר ש…?". לאחר זמן מה קמתי ללכת. התחבקנו לפרֵדה, וחשתי שהתעשרתי מאחר שחלקתי עמם, ולו לדקות אחדות, את הזיכרונות שלהם מהאחות/הבת המופלאה שלהם. לזמן מה היא הייתה אתנו בחדר, בקרב האנשים שאהבו אותה. לזמן מה היא חיה שוב בקרב האנשים שהייתה יקרה להם. ימי ה"שבעה" מקצים לאבל זמן ללמוד על היקר לו שהלך לעולמו. תוספת הידע הזאת לא תאמלל עוד את האבל, כשם שאפשר היה להניח. להפך, היא תעמיק את האהבה וההערכה למה שהיה לו. מנחם לדעת שהאדם האהוב נגע בחייהם של אנשים רבים וזכה לאהבתם. כל אחד מאתנו יכול לתרום ל"יד זיכרון" שימשיך להתקיים כל עוד זיכרוננו קיים. זוהי תמצית ה"שבעה".