פרק 12

התארגנות: מדריך קצר ל"שבעה"

אביו של יוסף מת מוות פתאומי לאחר שבץ. יוסף, אשתו וכמה חברים התיישבו יחדיו דקות אחדות לאחר שקיבלו את הבשורה, ויוסף החל לחלק הוראות - מי יעשה מה ומתי: "אל תשכחי להתקשר לדודה שלי בשיקגו, צריך לזכור..." רובנו ראינו תגובה כזאת. בעצם זה סוג של התמודדות עם הכאב - פשוט על ידי התעלמות ממנו. יוסף היה עסוק במתן הוראות וקביעת סידורים, וכך למעשה אמר לרגשותיו, "אין לי זמן אליכם כרגע, לכו מפה". הוא נמנע מהבעת רגשות עד שראה כיצד מורידים את הארון לקבר. בנקודה זו הוא הרשה לעצמו להתחיל להתאבל.

אף על פי ששיחות הטלפון וההכנות נעשו בידי החברים, התעקש יוסף להחליט ולקבוע את הסידורים בעצמו. במקרים אחרים, האבל שבור כל כך עד כי הוא מוותר כליל על קבלת ההחלטות ומסתגר בתוך עצמו: "טפלו בזה אתם".

מה צריך לעשות?

כיום ימי ה"שבעה" כבר אינם התכנסות קטנה ואינטימית של בני משפחה וחברים קרובים שלכולם היה קשר כלשהו למת. לאחר אסון או פיגוע - למרבה הצער, אלה נפוצים בימינו - הציבור מפגין צורך להשתתף בתהליך ההתאבלות ולנחם אנשים זרים לחלוטין. במקרים כאלה ימי  ה"שבעה" נעשים אירוע ציבורי למחצה. כדי לא להפוך את העניין להתשה פיזית ונפשית לאבלים, רצוי לפתח מערכת תמיכה ולוגיסטיקה. מטרתו העיקרית של פרק זה היא לעסוק במצבים מעין אלה, אבל תוכלו למצוא בו רעיונות שימושיים גם למצבים 'רגילים' של "שבעה".

אומרים שהתגובה הטובה ביותר כשכולם מאבדים את העשתונות היא לשמור  על עשתונותיך אתה. הדרך הטובה ביותר לא להתמוטט מהדרישות הרבות סביב ה"שבעה" - ברובן צריך לטפל מיד, ולעתים בלי כל אזהרה מוקדמת - היא לתכנן מראש תכניות לשעת חירום ולעשות רשימות המפרטות מה צריך לעשות אם... קל הרבה יותר לעשות מה שצריך אם יש רשימה מוכנה. בנספח מובאת דוגמה לרשימה כזאת. ודאי יהיו לכם רעיונות משלכם שתוכלו להוסיף לה. אם אתם מתגוררים ביישוב קטן, ייתכן שתחליטו לאסוף יחד כמה אנשים ולהיעזר בניסיון הקולקטיבי כדי להכין רשימה משלכם.

לקהילות חרדיות רבות יש קבוצות תמיכה מאורגנות לשעת חירום. הן מתחילות לפעול מיד עם הישמע הבשורה על המוות. חבריהן עשויים להיות אנשי מקצוע בתחום הסיוע - אך לא בהכרח - והם יודעים מה צריך לעשות וכיצד לעשות זאת, כך שאפשר לסמוך עליהם. לפי הרצונות והצרכים של המשפחה, הם יכולים למלא תפקיד שולי או מרכזי יותר.

במקרים של פיגועי טרור או אסונות אחרים, צוות מטעם המועצה המקומית או העירייה (אפשר שתהיה בו גם עובדת סוציאלית) יגיע במהירות רבה למדי כדי לסייע בסידורים הטכניים.

גיוס צוות תמיכה

יש כמה דברים חשובים שצריך לעשות מיד לאחר היוודע דבר המוות. חשוב לשאול את האבלים אם מישהו קיבל עליו אחריות לארגון הסידורים הקשורים להלוויה ול"שבעה". אם לא, ואם הם מסכימים, צריך לגייס מתנדבים למשימה.

איש אינו יכול לעשות הכול, ולכן המשימה הראשונה היא לארגן צוות שיטפל בעניינים אלו וכן בצרכים ארוכי הטווח של האבלים.

ככל שיש יותר אנשים, קל יותר, כיוון שהנטל מתחלק ביניהם. מצד שני, ככל שמעורבים יותר אנשים, העניינים נעשים מורכבים יותר וחשוב יותר שהכול יהיה מאורגן. הדבר הראשון שצריך לעשות הוא לוודא שמישהו נמצא עם המשפחה כל הזמן. אנשים נוספים יכולים להתמנות לביצוע משימות שונות, לפי מספר האנשים שיכולים לעשות זאת ובהתאם לדחיפות המשימה.

לתמיכה יש היבטים רבים. היא יכולה להיות מעשית או רגשית, או שילוב של שתיהן יחד. לכל אחד מאתנו יש כוחות מסוימים שיכולים להיות לעזר. בין אם לשבת ליד הטלפון, לארגן ארוחות או לשמור על הילדים - לכל אחד יש מקום.

זיהוי הגופה

העניין  הראשון שצריך לטפל בו הוא, למרבה הצער, זיהוי הגופה. במקרים שהזיהוי הוא דבר מסובך או בלתי אפשרי, המכון לרפואה משפטית יקח דגימות דם ויבסס את הזיהוי לפי בדיקת DNA. במקרים שניתן לזהות הגופה, השאלה המתעוררת האם לעודד את המשפחה לעשות זאת או להניח לאחד מידידי המשפחה לזהות את הגופה.

אין כמעט דבר מבעית יותר מן הצורך לזהות גופה של אדם קרוב. צריך להביא בחשבון שני גורמים סותרים כאשר מחליטים על כך: השפעת הטראומה שנגרמת עקב הביקור בחדר המתים והמחזה של גופת אדם קרוב, לעומת הצורך ב"סגירה" או האפשרות להיפרד בפעם האחרונה.

ברוב המקרים, משקלו של הגורם השני מכריע. מדוע? הרי הביקור יהיה טראומטי כל כך עד כי ירדוף את האבל בסיוטים! ובכן, לא בהכרח. זכרו שחדרי המתים בימינו, בין בבתי חולים ובין במכון לרפואה משפטית באבו כביר, רחוקים מאוד ממה שראינו בסרטים. חדרי המתים נקיים, מוארים ומודרניים. בדרך כלל יש חדר מיוחד לזיהוי הגופה. אם המוות הוא תוצאה של אסון, כמעט תמיד יש עובדים סוציאליים ואנשי מקצוע אחרים שמנחים בעדינות את בני המשפחה בנהלים.

בפרק הקודם דנו במוות פתאומי לעומת מחלה סופנית. אחד ההיבטים המכאיבים במיוחד במוות פתאומי הוא העובדה שאין אפשרות להיפרד. לעתים קרובות שומעים משפט כגון "לו רק היה לי רגע אחד לומר לו..." אולם הרגע הזה מעולם לא היה - ולעולם לא יהיה. האפשרות לשהות כמה רגעים במחיצת גופתו של אדם יקר מספקת הזדמנות להיפרד פרֵדה אישית ולהתחיל לתפוס את המציאות הקשה.

ואולם, לא כל אחד רוצה לראות את שרידי הגופה. אב מוכה יגון סירב לזהות את גופת בנו. הוא אמר לעובדת הסוציאלית, "אני רוצה לזכור אותו כפי שהוא היה, לא כפי שהוא עכשיו".

      מי צריך ללכת?

אם אפשר, כל בן משפחה "מבוגר" שרוצה ללכת. התמיכה ההדדית בין בני משפחה רבת ערך בהתמודדות עם אירוע טראומטי מעין זה. ראוי שלכל אחד יהיו כמה רגעים עם המת ביחידות.

האם יש מקום  לא לראות את הגופה?

הכלל הקובע הוא לכבד את רצון המשפחה האבלה. נוכל לעודד אותם ולהציע להם, אבל אל לנו לדחוק בהם או להחליט במקומם.

לא הייתי ממליץ לראות את הגופה אם לא נותר הרבה מה לזהות, או אם מצבו הפיזי או הפסיכולוגי של אחד האבלים קשה, והחוויה עלולה להחריף.

הטיפול בצד הטכני

הסרת עול הסידורים הטכניים מכתפי המשפחה תאפשר להם להתרכז בעצמם ולהתחיל בתהליך האבל.

אין בכך כדי לומר שאנשים אחרים צריכים לעשות הכול בשביל המשפחה. רוב המשפחות לא ירצו להישאר "מחוץ לתמונה" בכל הקשור בקבלת החלטות, אבל חשוב לתת למשפחה אפשרות בחירה - במה ירצו להיות מעורבים ומה יעדיפו שאחרים יעשו, לרבות ההחלטות הסופיות לאחר הצגת חלופות ספציפיות. במקרים מסוימים ייתכן שהם יצטרכו עזרה כדי לשקול את היתרונות והחסרונות בסוגיות כגון דחיית מועד ההלוויה או פנייה לאנשים מסוימים שישאו דברים. נוכל לעזור להם על ידי הצגת תמונה ברורה יותר וההשלכות של כל החלטה.

מומלץ - אם הדבר אפשרי - שהצוות ייפגש בכל ערב. כך יוכלו לדון בחוויות היום ולתכנן את היום שלמחרת, לארגן אוכל ומצרכים וכן להחליט מה יהיה תפקידו של כל מתנדב.

תכנון ההלוויה

יש שתי מטלות שצריכות להתבצע כמעט בעת ובעונה אחת: לבחור את ה"חברה קדישא", ולהודיע לבני המשפחה ולחברים.

חברת הקבורה (חברה קדישא)

חברת קבורה אחראית לטיפול בגופה, להשגחה עליה ולהכנתה לקבורה וכן לקיום רבים מהטקסים בהלוויה עצמה.

ליישובים קטנים רבים יש חברות קדישא משלהם. ביישובים אחרים עשויות להיות אין ספור קבוצות של מתנדבים. אחד מעמיתיי סיכם באוזניי את ההבדל: "יש נחמה בעצם הידיעה שהאדם שמטפל ביקירך הוא מישהו שהכיר אותו. זו מעין סגירת מעגל, ויש לכך תפקיד חשוב בתהליך האבל". אף על פי שרוב החברות רציניות ומתחשבות בצורכי המשפחה, כולנו היינו בהלוויות שבהן החברה קדישא האנונימית קברה את הגופה מהר ככל האפשר, ולכל הנוכחים נותר טעם רע.

להודיע לבני משפחה ולחברים

ייתכן שהאבלים ירצו לבשר בעצמם לבני משפחה ולחברים קרובים. בשלב זה אפשר להציע תמיכה שקטה ולא מפריעה. תוכלו לעזור להם לחייג, לעמוד לצדם, פשוט להיות שם.

למי צריך לטלפן? כדאי לבדוק עם כמה בני משפחה כדי לוודא שלא שכחו דודנית כלשהי בכל המהומה. אם המשפחה רוצה שמישהו אחר יטלפן, יש לרשום את שמות כל האנשים שהם רוצים שיטלפנו אליהם ולהסכים על נוסח רשמי.

על פי רוב מישהו מהקהילה מקבל עליו לטפל בפרטי ההלוויה עצמה, ובהם ההיבטים הדתיים. אפשר שזה יהיה הרב המקומי או ידיד המשפחה - או כל אחד אחר, כל עוד יש למשפחה אמון מלא בו.

חשוב לומר למשפחה למה עליה לצפות, מה יקרה ומתי. סביר להניח שהרב המקומי או ידיד שחווה חוויה דומה יסביר את הנוהל. אפשר שהמשפחה תרצה לדעת מה הם כללי האבלות גם אם הם אינם דתיים. ייתכן שיהיה צורך לעכב את ההלוויה בגלל קשיים בזיהוי רשמי של הגופה או בשל סוגיות משפטיות או משום שאחד מבני המשפחה צריך להגיע מרחוק. ייתכן שצריך להחליט גם החלטות כגון באיזו חברה קדישא להיעזר, היכן תיקבר הגופה והיכן המשפחה תשב "שבעה".

סוגיות דתיות רבות קשורות בהלוויה, ולעתים הן טעונות רגשית. צריך להציג את השיקולים בעד ונגד, רצוי בהנחיית רב או סמכות הלכתית אחרת. ההחלטה הסופית צריכה להתקבל על ידי המשפחה.

כמו ברוב ההיבטים בחיינו, יש ביורוקרטיה גם סביב הלוויות (תהליך רישום הפטירה וכד'). אם המוות אירע בשל פיגוע טרור, בדרך כלל העובדת הסוציאלית מטפלת בסידורים האלה.

אין לשכוח את ההיבטים המעשיים של ההלוויה:

• ודאו שלכל בן משפחה, ובמיוחד לילדים ולמתבגרים, יש אדם תומך שיהיה אתו כל הזמן - אפילו במכונית, אם אפשר.
• צריך להחליט באיזו מכונית נוסעים להלוויה, ואם לא כולם נכנסים למכונית אחת, צריך להחליט מי נוסע עם מי.
• לא לשכוח להביא מים בקיץ וגם כיסא מתקפל אם יש קרוב משפחה שיזדקק לו.

במקרה של פיגוע טרור, יהיו אנשים רבים עם רעיונות משלהם שישמחו לנדב עצות. גם פוליטיקאים וצוותי צילום ירצו להשתתף בהלוויה.

ראוי לקבוע מראש מה יהיה תפקיד התקשורת, ובמיוחד תפקיד הטלוויזיה. חשוב לזכור שהתקשורת עשויה להיות פולשנית מאוד אם לא מרסנים אותה. העיתונאים יכבדו על פי רוב את רצון המשפחה אם יובהר להם שהם לא רצויים בהלוויה או ב"שבעה". צריך למנות אדם אחד, ואחד בלבד, שינהל את המגעים עם התקשורת.

המשפחה צריכה להחליט אם היא רוצה שפוליטיקאים ישאו דברים. אם מחליטים לאפשר להם, זכותה של המשפחה גם להכתיב תנאים מסוימים.

ילדים והלוויות

באיזה גיל אפשר שילדים ישתתפו בהלוויות?

בדרך כלל בין גיל שמונה לעשר, לפי יכולתו של הילד להבין מה קורה, וכן בהתחשב בגורמים אובייקטיביים כגון מזג האוויר או שעת הקבורה (אם ההלוויה נערכת בלילה). אביו של השכן שלי נפטר בליל חורף וההלוויה התקיימה בלילה סוער. כשעמדנו לצד הקבר והבטנו בגופה העטופה בתכריכים לבנים ומוארת באור פנסים, שמחתי שהילד הקטן ביותר (בן תשע) אינו נוכח.

השאלה שכל הורה צריך לשאול את עצמו היא מהי טובת הילד - האם מוטב שישתתף בהלוויה או לא. במקרה של הלוויה טעונה רגשית (של קרבן פיגוע טרור, לדוגמה), עדיף להיות שמרניים יותר. אם ילד בסביבות גיל שמונה היה קרוב במיוחד למת (למשל, לסבא זקן), אפשר לאפשר לו להשתתף.

ספר הזיכרון

מה שיישאר בשנים שלאחר מכן הוא הזיכרונות. אצל רוב המשפחות, האלבומים המשפחתיים מתעדים את הטיולים המשפחתיים ואת החגיגות. אך אלה עשויים לייצג רק מקצת מחייו של המת. אנשים מבלים את רוב ימיהם במחיצת עמיתים לעבודה; ילד מבלה את רוב יומו במחיצת חבריו או בני כיתתו. הורים רואים רק צד אחד של ילדיהם.

אחד ההיבטים היפים של ה"שבעה" הוא שהמשפחה אוספת סיפורים קטנים ומתוודעת להיבטים שלא היו ידועים לה עד אז על אודות התנהגותו וחייו של יקירם. אפשר לשמור מידע זה בספרי זיכרון. אפשר להניח מחברת או כמה מחברות בנקודות אסטרטגיות ליד הכניסה לחדר ולצדן כלי כתיבה.

אם ספרי הזיכרון מוקדשים לילד, אפשר למלא אחד מהם בסיפורים או בציורים של חבריו. אפשר גם לעשות מחברת אחת לכל אח. אם האחים צעירים, מבוגר יכול לעזור להם לקבץ את הספר.

אם למשפחה יש דואר אלקטרוני, מישהו צריך לבדוק אותו ולהוציא הן מסרים אישיים והן מכתבי תנחומים. צריך להדפיס אותם ולהראותם לבני המשפחה. לעתים קריאת מכתבי התנחומים עלולה להכאיב מאוד לחלק מהאבלים, אך היא עשויה להביא נחמה לאחרים. ידעו אותם על קיומם של המכתבים ותנו להם אותם אם ברצונם לקרוא. הכינו סלסלה או תיבה לכל מכתבי התנחומים, המברקים, תדפיסי הדואר האלקטרוני וכיו"ב.

התמודדות עם הטלפון

ההכנות להלוויה ול"שבעה" עלולים להיות סיוט תקשורתי. הבית מלא אנשים מלאי רצון לעזור: "להביא לך את הטלפון?" "מי זה היה?" "מישהו טלפן?" לרוב אפשר למנוע כל זאת אם ממנים כבר בהתחלה מישהו שיהיה אחראי לטלפון. אם אפשר, יש לפנות קו טלפון אחד כדי לאפשר לאנשים להתקשר לבית האבלים.

ראוי למנות מישהו (בהסכמת האבלים) לענות לטלפונים ולהעביר מסרים לבני המשפחה.

העברת קשר היא רעיון מצוין. אם צריך להעביר מידע לאנשים רבים,  פצלו את הטלפונים ומנו "שרי עשרות ושרי מאות".

אפשר להציב לוח שעם עם נעצים למסרים, אם אנשים רבים באים מחוץ לעיר (או מחוץ לארץ). אם דודה דוריס מטלפנת ורוצה להעביר מסר לברברה, לא חייבים לדעת מי הן - אפשר פשוט לתלות הודעה.

קשר עם קרובים

כל הקרובים באים מחוץ לעיר? חשוב לברר מי מגיע בטיסה ולארגן שמישהו יפגוש אותו בנמל התעופה. ודאו שיהיה להם מקום לנוח, להתקלח, לישון וכיו"ב.

קשר עם התקשורת

גם אם רובנו מנהלים את חיינו הרחק מעין התקשורת, ישנה תמיד התעניינות (לעתים פולשנית) אם מדובר בפיגוע טרור. נוכחותם של צלמים ועיתונאים עלולה להוסיף מתח נוסף להלוויה. בקשו מהמשפחה תצלום של המת כדי למסור אותו לעיתונות.

ביום ההלוויה ובמהלך ה"שבעה", ייתכן שהמשפחה תתבקש להתראיין. חשוב למנות מישהו להיות איש קשר בין המשפחה לבין התקשורת. אפשר להסכים לריאיון עם ילדים רק אם מולאו התנאים הבאים:

• בראש ובראשונה, ההורים צריכים להסכים שהילד ירואיין
• נציג מוסכם מטעם המשפחה צריך להיות נוכח בריאיון
• הנציג צריך לעמוד על זכות להטיל וטו על כל שאלה שתהיה לדעתו מטעה או פרובוקטיבית.
• אין לגרום לילד צער נוסף על הצער שחווה.
• צריך להבהיר לתקשורת שאם אחד מהתנאים הללו מופר, הריאיון יסתיים בו במקום.

גיליתי שבריאיון עם ילדים, הגישה הטובה ביותר היא למצוא מכנה משותף כלשהו עם העיתונאי. אם הוא בעל משפחה, קחו אותו הצדה והסבירו לו שהילד עבר חוויה איומה ושעליו לדמיין כאילו מדובר בילד שלו.

אוכל ועבודות בית

מישהו צריך להיות בבית כשהמשפחה חוזרת מההלוויה כדי להגיש להם את הארוחה הראשונה ולהכין אותם לקראת ה"שבעה".

ארוחות

חז"ל היו קשובים לצרכיה של המשפחה האבלה: הם הציעו, לאחר ההלוויה, להגיש למשפחה האבלה ארוחה פשוטה של ביצים קשות ולחם.

על פי רוב בני המשפחה יגלו עניין מועט באוכל במהלך ה"שבעה" ולא יהיה להם כוח להקפיד על מה שבא אל פיהם. הציעו להם בחירה בין אפשרויות פשוטות ולא מתוחכמות: "תרצו עוף או פסטה?" והעבירו את המסר למי שמכין את הארוחות. הגישו להם מזון מזין שאינו דורש מאמץ ללעוס, כגון מיץ גזר, ביצה מקושקשת או פירות חתוכים.

במיוחד במקרים של מוות פתאומי, בני המשפחה אינם מסוגלים להכניס דבר אל פיהם. אל תכריחו אותם, אבל חשוב מאוד שישתו. ודאו שיש לצדם כוס מים, תה או משקה אחר כל הזמן.

בית שמכיל שש נפשות יכול להפוך לאכסניה לעשרות אורחים, עם ארוחות שמוגשות לכל אורך היום. כדי לעמוד בשבוע כזה, הכרחי להאציל סמכויות. כמעט כל האנשים הקרובים יתחילו להביא אוכל. חלקו את האנשים למשמרות במטבח כדי שיהיו אחראים להכנת האוכל ולהגשתו. אדם אחד צריך להיות אחראי לארגון האנשים שמביאים ארוחות ולזמנן (כדאי לקבוע לוח זמנים). צריך לערוך רשימת מצרכים נחוצים ולמנות מישהו שיקנה. ודאו את ההעדפות וההסתייגויות הקולינריות של בני המשפחה.

יש להציב שולחן עם מזון ומשקאות לאורחים.

התומכים ישהו שעות רבות ביום בבית ה"שבעה". גם הם צריכים לאכול, אפילו אם יחושו אי-נוחות לעשות זאת. אחת הדרכים לעודד את התומכים לאכול היא לומר להם שיעזור לילדים או לבני המשפחה המבקרים אם יאכלו אתם.

לעתים נוטים לשכוח את המטלות הבסיסיות ביותר בבית. אחת מחברותיי נוכחה לדעת מהי האחריות הכרוכה בטיפול בבית ה"שבעה" של שכנתה. היא מעולם לא עשתה זאת בעבר ושאלה חבר טוב, שהיה גם רב, מה עליה לעשות. "ודאי שיש מספיק נייר טואלט בשירותים ושהשירותים יהיו נקיים, כי יהיו שם הרבה אנשים ורבים מהם ישתמשו בשירותים", אמר לה.

רצוי מאוד למנות מישהו שינקה בערב, לאחר שרוב המבקרים עוזבים. כשמתחילים לסדר, זוהי דרך לא רעה לרמוז לאחרוני המבקרים שהגיע הזמן ללכת.

כיום כולם משתמשים במפות ובכלים חד-פעמיים, והחיים קלים יותר, אבל גם אותם צריך לזרוק. זרקו את האשפה לעתים קרובות.

לוגיסטיקה

• לוח זמנים ל"שבעה"

רבות נכתב על היתרונות בישיבת "שבעה", ומקצתם נדונו בפרק 9. מה שחשוב מבחינה לוגיסטית הוא לקבוע אם הבית יהיה פתוח, או אם לקבוע שעות ביקור. רצוי לעשות הפסקה בת כשעה, פעמיים ביום, כדי שבני המשפחה יוכלו להיות עם עצמם ולנוח מעט. במקרה כזה, צריך להציב שלט גדול על הדלת ובו שעות הביקור וזמני התפילה. חשוב למסור מידע זה גם למי שמוצב על הטלפון.

מישהו צריך לכוון את התנועה ולרמוז בעדינות לאנשים כאשר בני המשפחה רוצים לסיים את היום. ייתכן שבני המשפחה לא ירגישו בנוח לעשות זאת בעצמם.

• כיסאות וכד'

רוב האנשים לוקחים בהשאלה את ספרי התפילה מבית הכנסת המקומי בימי ה"שבעה". בתי כנסת אחדים משאילים כיסאות מתקפלים, לעתים בתשלום סמלי. לעתים קרובות יש ארגון גמ"ח מקומי שמשאיל כיסאות תמורת דמי פיקדון.

• מניין

יש למנות מישהו מבית הכנסת המקומי לשמש איש קשר כדי לוודא שיהיה מניין לשלוש התפילות היומיות בבית ה"שבעה". על פי רוב בית הכנסת יספק גם ספרי תפילה, ספרי תהילים וספר תורה.

אנשי התמיכה

אני משתמש במונח "אנשי תמיכה" כדי לציין את המתנדבים שתפקידם לדאוג ספציפית לתמיכה רגשית בבני המשפחה האבלים. כדי לגייס אנשי תמיכה רגשית רשמו את האנשים המקורבים ביותר למשפחה - רצוי יותר מאדם אחד לכל בן משפחה - ואשרו אותה עם האבלים, אם הדבר אפשרי. הרשימה צריכה לכלול גם חברים של הילדים. את הילדים צריך פשוט לשאול את מי הם רוצים לצדם. סביר שהם ינקבו בשמות של כמה מחבריהם הטובים.

אנשי התמיכה ממלאים תפקיד חשוב ביותר בתהליך ההתאוששות. חשוב לציין באוזניהם את חשיבות העבודה שהם עושים ולהפיג את חרדותיהם. הדבר נכון במיוחד במה שקשור בילדים שתומכים בחבריהם. הם ודאי יהיו מתוחים ומבוהלים מהמשימה שעומדת בפניהם. חשוב לעזור להם להבין את תפקידם ואת מה שצפוי להם כדי שיוכלו לתפקד ביעילות רבה יותר. הזהירו מראש את כל התומכים מפני התנהגות שעשויה להיות מבלבלת (כגון תנודות במצבי רוח). אידאלית, רצוי שאיש מקצוע (כגון עובד סוציאלי או פסיכולוג) יעשה זאת. אפשר להיעזר גם במישהו בעל ניסיון מעשי במצבים דומים. בכל מקרה, כדאי שיהיה איש מקצוע שאפשר יהיה להתייעץ עמו אם יש מקרים שבהם אנשי התמיכה חשים אי-נוחות או אי-ודאות.

תפקיד התומך

חשוב מאוד שלא כל נטל התמיכה האינטנסיבית ייפול על כתפיו של אדם אחד בלבד. השאיפה היא לחלק את הנטל בין כמה אנשים.

תפקיד התומך הרגשי מתיש ומתגמל בעת ובעונה אחת, וכולנו נושאים עמנו את המטען והכוחות של חוויות העבר שלנו. אפשר שמקצתנו עדיין מעבדים צער לא-פתור על אדם אהוב. ייתכן שלאחרים יש פחד נורא מפני מוות. אנו מנסים להניח את המטען שלנו בצד, אך לא תמיד מצליחים בכך. חשוב שנפקח זה על זה כאשר אנו עוזרים לאבלים.

בתפקיד התומכים עליכם להבין שאתם לא חייבים להיות "חזקים". ילד קטן שאל אותי פעם, "אבל אם אני אבכה, הוא לא יהיה עצוב עוד יותר?" התשובה היא לא. אם אתם חשים צורך לבכות, עשו זאת. זה יראה לאבל את עומק רגשותיכם ויאפשר לו להצטרף אליכם. אבל אם אתם חשים שקשה לכם להשתלט על עצמכם, מוטב שתצאו מהחדר לזמן מה.

למרבה הצער, כשגופים רבים ואנשי מקצוע מעורבים, קורה שהחברים נדחקים הצדה וחשים אי-נוחות לשאול שאלות. עליכם לזכור שאתם ודאי מכירים את המשפחה האבלה טוב יותר מאיש המקצוע שפגש בה רק לפני שעות ספורות. אתם יודעים טוב יותר מאיש המקצוע מי זקוק לתשומת לב מיוחדת (אולי קרוב מבוגר, או אח), ולכן חשוב שתיידעו את איש המקצוע כדי שיוכל להגיש את הסיוע הטוב ביותר שאפשר.

תפקיד התומך הוא להיות חבר. הדבר בא לידי ביטוי לא רק במילים, אלא גם מעשית ופיזית. זכרו שמגע הוא חשוב, ויש נחמה בלחיצת יד או בליטוף השכם גם אם האבל אינו אומר דבר ואינו מגיב. לעצם העובדה שאתם שם יש חשיבות. אני זוכר שפעם ישבתי במשך 45 דקות עם מישהי שאפילו לא נתנה סימן שהבחינה בנוכחותי. כעבור חודש היא אמרה לי כמה העריכה את עצם הימצאי שם וכמה ניחם אותה לא להיות לבד. היא הסבירה לי שלא היה לה כוח לדבר באותו שלב. הזעם שחשה על מות יקירה כילה את כל כוחותיה.

גלים של צער

התומכים (ובמיוחד ילדים שתומכים בבני גילם) חייבים להבין שטבעי שלאבל יהיו תנודות במצבי הרוח שלו. אף על פי שהוא כואב, הוא עשוי להתבדח ואף להתחיל לצחוק.

הדבר נובע מכך שאי-אפשר להתאבל כל הזמן, אפילו כשיושבים "שבעה". רגשות של כאב ואבדן באים בגלים, משום שלרוב האנשים יש מנגנוני הגנה שמגנים עליהם מפני עומס יתר של צער והם מנתקים את הכאב לזמן מה, בדיוק כפי שממסר פחת מגן מפני עומס יתר חשמלי על ידי ניתוק זרם החשמל.

בנה הקטן של מירי נהרג בפיגוע התאבדות. מירי השוותה את גלי הצער, הכעס והכאב שחשה לאחר מות בנה לצירי הלידה שהיו לה כשילדה אותו. גלי הכאב שטפו אותה, הכו בה ואז שככו ונתנו לה כמה דקות מנוחה לפני שהתחדשו שנית.

כמו כן, יש מבוגרים שלמראית עין נראה שהאבדן אינו משפיע עליהם. במקרים מסוימים, התבדחויות וצחוק עשויים לשמש דרך לחסום את הכאב. מבחינה קוגניטיבית, האנשים האלה מבינים את האבדן שספגו, אך הם מנסים לא לשחרר את שד הכאב מהבקבוק. תגובה זו מזכירה את שירם של סיימון וגרפינקל מסוף שנות השישים, "אני סלע, אני אי. סלע אינו חש כאב ואי אינו בוכה". קשה להציע ניחומים לאי.

אף על פי שיש דפוס כללי לתהליך האבל - עסקתי בו בפרק 10 - ישנן וריאציות אינדיבידואליות רבות. במקרה של אבדן ילד, כל הורה עשוי להגיב אחרת. אחד עשוי "להתפרק לגורמים"; אחר עשוי להשקיע עצמו בסידורים הטכניים ל"שבעה". העיסוק בעניינים הטכניים מונע אותו מלהתמודד עם רגשותיו. השליטה בסביבתו החיצונית מספקת לו עוגן להיאחז בו כדי לא להיסחף בגלים של אי-ודאות ורגש.

חשוב לזכור שלא התנהגות האבל למראית עין היא הקובעת, אלא מה שמסתתר מאחוריה. פעם, בעת ביקור ב"שבעה", ניגשה אליי אישה צעירה ואמרה בתימהון, "ראית אותה? איך היא מתבדחת מיד אחרי שאבא שלה נפטר?" העובדה שהנערה צחקה מבדיחות אינה מעידה שהיא חסרת רגישות או שלא אהבה את אביה. היא מראה שבשלב זה עדיין אינה מוכנה להתחיל בתהליך האבל. התומך צריך להימנע משיפוטיות. במקרה הזה, היה עליה להסתמך על התנהגות הנערה האבלה. למשל, אפשר להחזיר אותה אל ההווה באמירות כגון, "לאבא שלך היה חוש הומור מפותח?"

לעתים הורים חשים אכזבה כאשר הם רואים את ילדיהם צוחקים ומשתעשעים עם חבריהם במהלך ה"שבעה". העובדה שילד משתעשע אין בה כדי לומר שהוא אינו מתאבל. אין מסגרת זמן קבועה לאבל. ילדים זקוקים להפוגות יותר ממבוגרים, וצורת ההתאבלות שלהם תלויה בגילם ובמידה שבה נחשפו למוות בעבר. לא יזיק אם יהיה בקרבת הילד מבוגר שמכיר אותו היטב. חשוב לעודד את הילדים לדבר על מה שהם חושבים שקורה אחרי שמתים.

גם מתבגרים עשויים להגיב לתהליך האבל בהתבדחויות ובקלות ראש. נערה אחת שאלה אותי אם חברתה בת ה- 12, שרון (שאביה נפטר זה עתה) נורמלית. שאלתי, "למה? מה היא עושה שגורם לך לחשוב שמשהו לא בסדר?" "היא קוראת חוברות קומיקס ומתבדחת כאילו שום דבר לא קרה. וגרוע מכך, היא לא הזילה אפילו דמעה אחת. כשמדברים אִתה על מותו של אביה, היא משנה נושא."

זוהי תגובה נפוצה אצל מתבגרים. קשה להם לתפוס את האבדן ולהשלים אִתו. נוסף על כך, לרגשות האשם הכרוכים בכל מערכת יחסים נורמלית של הורה-ילד מתלווה גם החשש להיות שונה. ואולם, אף על פי שזו תגובה נפוצה, אין היא תגובה בריאה. תומך מבוגר צריך לתת את הדעת למה שמתרחש אצל מתבגרים. לעתים מעט התערבות מאפשרת לתהליך האבל הטבעי לתפוס את מקומו.

כשנכנסתי לחדרה של שרון, מצאתי אותה ישובה על הרצפה עם כמה חברים. התיישבתי לידה וביקשתי מהם לשבת במעגל ולאחוז ידיים. ואז ביקשתי בעדינות משרון שתחלוק אתנו כמה רגעים נפלאים שהיו לה עם אביה. בחדר שקט זה, בנוכחות חבריה הטובים, היא אמרה לנו סוף סוף שאביה חסר לה, בתחילה בטון שקט ויבש ולאחר מכן בפרץ רגשות.

תמיכה וכל מה שכרוך בה

ילדים

במהלך ה"שבעה", רוב תשומת הלב ממוקדת במבוגרים. ילדים קטנים עלולים ליפול בין הכיסאות. הם לא מבינים מדוע יש כל כך הרבה אנשים בבית שלהם, למה אין טלוויזיה, למה כולם חמורי סבר כל כך. חשוב להשגיח עליהם ולהעסיק אותם. כדאי לארגן מפגשים עם החברים שלהם (רצוי בבית החברים). החברים שלהם יכולים לבוא גם אליהם, כל עוד זה לא גורם למהומה רבה מדי בבית. אם האם תחשוש כל הזמן מה  הילד בן השלוש עושה, היא לא תוכל להתרכז בצער שלה.

לעתים התומך יכול לקחת את הילדים לטיול או לגן השעשועים המקומי או לעשות פעילות אחרת מתאימה לגילם. כדאי להציב בפינה כלשהי בבית דפים חלקים וצבעים. רצוי לעודד ילדים קטנים לצייר (אפילו בלי השגחת איש מקצוע) ולדבר על מה שציירו; זוהי אחת הדרכים להעניק לילד את תשומת הלב שהוא זקוק לה וכן הזדמנות לתקשר.

כשילדים גדולים יותר חוזרים לבית הספר לאחר ה"שבעה", על פי רוב ההורים שקועים כל כך בצערם עד כי אינם מצליחים לזהות שינויים בהתנהגותו או בתפקודו של הילד. במקרה של פיגוע טרור, סביר להניח שתהיה תמיכה נרחבת בתוך מערכת בית הספר, אבל כאשר יש מוות "טבעי", אין בהכרח תמיכה נוספת. ידיד קרוב של המשפחה יכול למלא את הפער ולהתעניין במיוחד בילד, בלימודים ובפעילויותיו לאחר הלימודים.

לעתים בית הספר עשוי להימנע מ"להטריח" את ההורים אשר לשינויים בהתנהגותו או בתפקודו של הילד, וידיד המשפחה יכול לעזור מאוד גם כאן. קשר בין נציג המשפחה לבין מנהל בית הספר - ואם אפשר, עם המורה/מורים - יאפשר להבחין בבעיה ברגע התהוותה ולטפל בה מיד. קשר כזה מאפשר גם לבית הספר למלא תפקיד בתהליך ההתאוששות.

המעגל החיצוני

לעתים קורה שקרוב, שכן או חבר טוב עלול לסבול מטראומה בעקבות הידיעה על המוות. במקרים שכאלה, השתדלו שמי שיבשר לו את הבשורה המרה יוכל להישאר אִתו. אם מצבו הרפואי או הנפשי פגיע, חשוב לוודא גם זמינות של אחות או סיוע רפואי אחר.

אפילו התומכים זקוקים לתמיכה

האנשים המגלים מעורבות פעילה בקרב המשפחה בוודאי קרועים, שחוקים ומותשים בסופו של היום, שלא לדבר על השבוע כולו. לעתים הם חשים שאינם יכולים להרשות לעצמם להישבר. הם חשים שעליהם להיות חזקים למען השאר.

כל מי ששימש פעם בתפקיד תומך מכיר את זרימת האדרנלין. קשה להפסיק. לעתים התומך מניח בצד את רגשותיו שלו ומתמקד לחלוטין באבלים ובמי שנשאר בחיים. זהו גם מנגנון הגנה, משום שהוא מונע מהתומכים להתמודד עם התחושות האישיות שלהם לגבי מה שאירע. קורה שאנשים מתוחים כל כך עד שהם נשארים עם האבלים עד מאוחר בלילה, ואחרי שהם הולכים הם מחפשים למי עוד לעזור.

כדי להקל את הלחץ, חשוב לארגן משמרות. אם אתם רואים תומך שמתחיל "להתפרק", צאו אתו לסיבוב ותנו לו לדבר, לבכות, לאכול או לשתות.

חברתי ולרי דמתה למנוע ב"שבעה" קשה במיוחד. היא התייצבה ראשונה בבוקר ונשארה עד שעות מאוחרות. ביום השלישי, היא "התפרקה", כהגדרתה. היא התחילה לצעוק על מישהו שלא עבד די מהר לטעמה. למרבה המזל, חברה אחזה בידה ואמרה לה בעדינות, "בואי נצא לעשות סיבוב".

איש מאתנו אינו גיבור-על.

כולנו זקוקים להפסקות - איש אינו צריך לעבוד יותר מכמה שעות בלי לצאת להפסקה. לכו הביתה, רוצו, קראו ספר, נקו את הבית - עשו כל דבר שיוכל להרחיק אתכם ממוקד המתח.

בתפקיד התומכים, עלינו להקפיד גם על אכילה נכונה. לעתים איננו אוכלים ארוחות מסודרות אלא זוללים כמה חטיפים ושותים כוס קפה: "אני עסוק מדי, אוכל אחר כך. עכשיו אני צריך לטפל ב..." אם תקפידו על אכילה נכונה ושינה בריאה, בטווח הארוך יצאו כולם נשכרים.

שינה יכולה להיות בעיה. התומכים עשויים להתקשות להירדם, ואפילו כשהם מצליחים להירדם, המחשבות מתרוצצות בחלומות מוזרים ומטרידים. אם אתם מתקשים לישון, נסו לקרוא או - אם אתם יכולים - לעשות מדיטציה. סבתא שלי טענה שהכי טוב לשתות חלב חם עם טיפונת ליקר כלשהו. לא מומלץ לצפות בטלוויזיה, כי היא עלולה לעורר במקום להרגיע - במיוחד אם צופים בחדשות. אם אתם עדיין מתקשים, התייעצו עם הרופא מיד. אולי אפילו ירשום לכם תרופות הרגעה קלות לזמן מה.

למפגשים הליליים בין התומכים שהזכרתי קודם, יש כמה מטרות:

• הם מאפשרים לקבוצה להתכנס ולדון במה שהיה במשך היום, וחשוב מכך - לדבר על חוויותיהם האישיות
• הם עוזרים לתכנן את יום המחרת
• אם איש מקצוע נוכח במפגש, יוכלו התומכים לקבל עצת מומחה אשר לדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבים שונים.

לעתים צריך להסוות את המפגשים הללו כדי שהתומכים יוכלו להגיע. פעם, בעת ניחום אבלים, הבחנתי באדם צעיר שנראה לחוץ. ידעתי שהוא לא ילך מיזמתו, ואמרתי לו שחשוב שיהיה במפגש כדי לעזור למישהו אחר שלא נעים לו ללכת לבד.

בכל משבר יש מי שדוחק את הכאב האישי שלו הצדה כדי שיוכל לטפל באחרים. עם זאת, כל אחד זקוק לאוזן קשבת מפעם לפעם. במצבים קשים ולא נוחים, כולנו מייסרים את עצמנו, "לו רק אמרתי..." אמנם יש דברים שיכולנו לעשות טוב יותר, אבל חשוב להבין ולהפנים שאנחנו עושים כמיטב יכולתנו ומספקים שירות חיוני - גם אם מפעם לפעם אנו שוגים. כמו בכל דבר אחר בחיים, צריך ביטחון עצמי מספיק ללמוד מהטעויות שאנו עושים ולהשתפר להבא.

מה עם אנשי תמיכה "קטנים"?

יש נטייה להתעלם מקבוצה חשובה מאוד של אנשי תמיכה - הילדים. בעוד אנו, המבוגרים, מייחדים את רוב זמננו למבוגרים המתאבלים, לעתים קרובות הילדים הם העומדים בקו החזית במה שקשור במגע עם ילדים אבלים.

כדאי להשתמש בקווים המנחים שלפניכם בעניין ילדים המשמשים אנשי תמיכה:

• צריך להגביל את משך הזמן שהם שוהים בבית האבלים
• ילד המשמש תומך זקוק לפרק זמן שקט עם הוריו כשהוא חוזר הביתה, ובמהלכו
• צריך לתת לו לשתות ו/או לאכול, ועל ההורה לשבת אתו.
• אין לאפשר לילדים אחרים להפריע. כך משדרים לו שההורה רציני ואכפתי.
• ההורה צריך לשבת קרוב אליו, רצוי בגובה עיניים שווה. אם אפשר, על ההורה לאחוז בידו של הילד ולשאול שאלות כגון, "איך הרגשת כש...?", "ודאי קשה מאוד לראות חבר סובל...", "מה עשית כש...?" במילים אחרות, השאלות צריכות להיות ספציפיות ולעורר תשובה ממוקדת. שאלות כמו "איך היה?" יקבלו מענה חד-הברתי כגון "בסדר". נסו להפיק רמזים מהתשובות. להורה עם קשר טוב עם הילד יהיה קל יותר.
• אם נראה שהלחץ כבד מדי על הילד, צריך לעודד אותו להמשיך בפעילויות הרגילות שלו.

ילד תומך זקוק לעידוד, תמיכה ואהבה. הידיעה שהוריו מבינים את הקושי שעובר עליו ומתגאים בו תחזק את הדימוי העצמי של הילד ואת הידיעה שהוא יכול לתפקד במצבים קשים.