פרק 14

מילת סיכום

לכל אחד מאתנו יש ברֵרה כאשר אנו ניצבים בפני טרגדיה. ייתכן שבאינסטינקט נרצה להעמיד פנים שלא הבחנו בשום דבר: "זו לא הבעיה שלי; אחרים - אנשי מקצוע וחברים קרובים - יכולים לעשות יותר ממני". ייתכן שנרצה להסתתר, הרי מי רוצה להיחשף לכאב? להתעמת עם הפחדים שלו? מי רוצה להיות אדם שמתואר ב"דון קישוט" - 'אדם שנותן היכן שטבעי לקחת'.

מי שמצליח להתגבר על מחסום הפחד ואי-הרצון מגלה שמעשים "לא-הגיוניים" אלו, שאיש לא ביקש לעשותם, מעשים של נדיבות ואהבה, מעניקים לנו תחושה אדירה של חמימות וסיפוק על שעשינו את המעשה הנכון.

חז"ל אמרו: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה [בבית המקדש] ועל גמילות חסדים" (משנה, אבות א ב). חז"ל מדגישים שגמילות חסדים חשובה  מחסד בפני עצמו.

מה ההבדל? "חסד" נחשב ראוי יותר ממתן צדקה. צדקה ניתנת ביד (במיוחד בנתינת כסף) - זהו מעשה פיזי. אולם מעשה חסד הוא מעבר למעשה הפיזי בלבד; הוא כרוך בנתינה של האדם מעצמו.

בהמשך, חז"ל שואלים מדוע "תורה" ו"עבודה" נכתבו בלשון יחיד, ואילו "חסדים" נכתבו בלשון רבים. תשובתם היא שכאשר אתה מיטיב עם זולתך, אתה מיטיב גם עם עצמך. תוצאת מעשה החסד מובילה לעתים קרובות למעשי חסד נוספים. בקצרה, הכול יוצאים נשכרים.

איש עשיר אחד שאל את הרבי שלו, "רבי, איך אוכל להיכנס לגן עדן?" חשב הרבי  והשיב, "עליך לעשות שלושה דברים: לתרום לעניים, לטפל בחולים ולדאוג לקבורת המתים".

 יצא העשיר מביתו של הרבי. בדרכו הביתה נתקל בקבצן פיסח. הוא הזמין אותו לביתו לארוחה. "אהה", חשב האיש העשיר, "הנה עשיתי את הצעד הראשון."

לרוע המזל, חלה העני משום שאכל יתר על המידה. השכיב אותו העשיר במיטה והשקה אותו בתרופה מתוצרת בית. "מצוין!", חשב העשיר לעצמו, "הנה עשיתי כבר את שני הצעדים הראשונים." אך אבוי, התרופה לא התאימה והעני מת עוד באותו לילה. נדהם העשיר וארגן במהירות את ההלוויה.

מאוחר בלילה, אחרי ההלוויה, עמד העשיר בפתח ביתו, תלה מבטו בשמים וקרא, "תודה לך, אלוהים, שהקלת עליי כל כך את הכניסה לגן עדן!"

לרובנו, זה לא קל כל כך.