פרק 2

מה אפשר לעשות?

שאלה זו עולה תמיד כאשר פוגשים מישהו שחווה אבדה. התגובה הטבעית של אנשים רבים היא, "אני לא איש מקצוע, מה אני כבר יכול לעשות? אני מרגיש לא בנוח. אני עלול לעשות משהו לא בסדר. אני מרגיש טיפשי כשאני עומד כך סתם".

לא צריך דווקא אנשי מקצוע - אם כי גם זה עשוי לעזור; עלינו להגיב בחמימות ובאנושיות. לשם כך עלינו להכיר בפחדים שלנו עצמנו - לעתים קרובות בולמים את האינסטינקטים הטבעיים שלנו - ולגלות דרך לתקשר עם המתאבלים ולתמוך בהם. עלינו להסיר חלק מהחששות הבולמים את הפוטנציאל שלנו להושיט עזרה.

כאשר אסון ניחת, לעתים קרובות הוא ניחת על הקהילה כולה. אנו רואים את השכנים או את החברים שלנו סובלים, וחשים חוסר אונים.

אחת הסיבות לכך היא ההסתייגות הטבעית שאנשים חשים מלהתקרב למשפחה מתאבלת. אנשים היו רוצים לעשות משהו או לומר משהו, אבל חוששים וחשים אי-נוחות. זה ניכר על פני הנוכחים בזירת אסון או בעת הלוויה. קל הרבה יותר להניח לאיש מקצוע לטפל בזה, אנו מצטדקים בפני עצמנו: "הוא יודע מה הוא עושה. מה אני מבין? מוטב להם (לסובלים) שאיש מקצוע יתמודד עם זה". עם הגעתו של איש מקצוע אנו עשויים לחוש (או לקוות) שלא זקוקים לנו עוד - ואנו נסוגים מהמקום במהירות ובהכרת תודה.

אבל עובד סוציאלי אינו יכול להציע לבדו תמיכה במשפחה מתאבלת. נוכחתי לדעת שהקשבה, אמפתיה ותמיכה מצד שכנים וחברים תורמת הרבה יותר לסובלים מכל המומחיות של אנשי המקצוע.

כל אחד מאתנו ניצב לפני החלטה לנוכח טרגדיה. אנחנו יכולים לנתק את עצמנו ולמצוא מאה סיבות טובות מדוע לא כדאי לנו לגלות מעורבות. לחלופין, אנחנו יכולים לחשוף את עצמנו לכאב, לפגיעה, לכעס ולצער - ובכך להיות קצת יותר אנושיים. הדברים נכונים במיוחד בחברה כמו שלנו.

כולנו בישראל מרגישים מעורבות אישית בפיגועים. בדרך זו או אחרת, כולנו קשורים במישהו שהיה במקום. התגובה המיידית שלנו לחדשות על פיגוע היא צורך נואש במידע, בשילוב צורך דחוף ליצור קשר זה עם זה, לתקשר ולהתנחם זה בזה (וזה חשוב אף יותר).

אין פלא שאחרי שאנו שומעים פיצוץ, התגובה הראשונה שלנו היא לשלוף את הטלפונים הניידים שלנו. יש אפילו בדיחה על כך, מתובלת בהומור שחור:

שאלה: איך יודעים שהיה פיגוע?

תשובה: הרשת הסלולרית קורסת.

יש גם הבדל באופן ההתייחסות שלנו למי שאיבד מישהו בפיגוע טרור, אם אנו מכירים את המשפחה בדרגת היכרות כלשהי. קל יותר להשאיר את המוות במעין קופסה סגורה, אם איננו מכירים את המתאבלים או את הקרבן עצמו. במקרה כזה המוות אינו אישי, ורובנו משתדלים לא להתקרב לזה.

כאן בישראל יש תגובה נוספת - תסמונת ה"רוצה להיות בעניינים". ישראל מדינה קטנה, ולעתים קרובות אנו מכירים מישהו שהיה לו קשר עם מישהו שמת - ולא עובר זמן רב לגלות זאת בשיחה. לפעמים מטלפן אלינו הגיס ומספר לנו שהוא עובד עם אחותו של המנוח, או משהו דומה לזה.

לפעמים אנו עולים לאוטובוס למחרת ושואלים מדוע הנהג הקבוע אינו נמצא, ואז אומרים לנו שבנו היה בין ההרוגים. הקשר קיים, צריך רק  לחפש אותו. אנו מחפשים את הקשר הזה במיוחד בפיגועי טרור. יש לנו צורך לחוש את הכאב, לחוש מקושרים לטרגדיה, לקבל חיזוק לעובדה שכל הארץ היא משפחה אחת גדולה ושאנו חלק מאותה משפחה. יש נחמה בעצם הידיעה שאנו חלק מן המשפחה המתאבלת, שאנחנו לא לבד.

איך מגיבים לחדשות על אסון?

ראשית מתחילים הטלפונים אחוזי התזזית, "איפה הילדים שלי?", "מי ממכריי נמצא בעיר היום?", "למי אני צריך לטלפן?" ואז הטלפונים הניידים קורסים בשל העומס, והחרדה שלנו גוברת עוד יותר.

אחר כך אנחנו חושבים על המקום שבו התרחש הפיגוע: "הייתי שם רק לפני שבועיים", "יכולתי להיות שם בעצמי, אבל האוטובוס התעכב ו … ", "בת-דודה שלי עובדת ממש ממול". אתם מכירים העניין. כמעט כל אחד יכול למצוא קישור כזה.

אנחנו יושבים המומים מול מסך הטלוויזיה או הרדיו, מקשיבים שוב ושוב לאותם דיווחים,  צופים באותו קטע בפעם העשירית ורואים עוד מומחה שאומר לנו מה הוא חושב או מה שמע או מה הוא יודע - או חושב ששמע או יודע.

אנו ממתינים במתח לטקס המקברי של מניין הנפגעים ושמותיהם. השמות הם השלב השני. בנשימה עצורה אנו מקשיבים  לכל שם. מכירים או לא? מכירים מישהו שמכיר אותו? בפרפרזה על אמרה אמריקנית ידועה, "במדינה קטנה כשלנו, הטרגדיה היא במרחק שיחת טלפון אחת". תמיד מכירים מישהו שמכיר אותו.

לדוגמה, לפני כמה שנים נהרג חייל ליד חברון. אף על פי שהחדשות העציבו אותי, הכאב היה עמום ומרוחק. ברגע שגיליתי שאביו הוא עמית לעבודה, נעשה הכאב חד הרבה יותר. ואז, כאשר הבן שלי טלפן להודיע לי שהבחור היה בן כיתה שלו ושהוא הולך להלוויה, הצער היה  לצער אישי. בראשי החלו לחלוף תמונות - של העמית שלי במשרדו, תמונות הכיתה של הבן שלי עם אותו בחור והבעת פניו של הבן שלי לאחר ההלוויה , והכאב היה ממשי.

דוגמה נוספת אירעה לפני כמה שנים -  הישראלים כולם התחברו לסיפור של נחשון וקסמן, שנחטף והוחזק בידי מחבלים. בקלטת שהפיצו המחבלים וששודרה שוב ושוב בטלוויזיה, ראו צעיר מפוחד המתחנן לעזרה. גם אמו הופיעה בטלוויזיה וביקשה מכל היהודים ברחבי העולם להדליק נרות שבת באותו ערב שבת. עשרות אלפי אנשים הדליקו נרות שבת בפעם הראשונה בחייהם. אלפים התכנסו ליד הכותל המערבי בתפילה מיוחדת. אין ספור אנשים, איש איש בדרכו, התפללו לשחרורו של נחשון. כולם חשו תחושת אבדן אישי כאשר התבשרו על הירצחו.

אחרי הפיגוע במגדלי התאומים והתדהמה שבעקבותיו, חזרנו על הדפוס הזה: אנשים שאלו בחדרי הצ'טים באינטרנט: "שמעת על _____?" אנשים סיפרו על החבר של הדוד שבדיוק ירד, או גרוע מכך, בדיוק עלה.

לשיחות וקישורים מעין אלה מטרה כפולה. הם מאפשרים לנו להיות חלק מקבוצה מתאבלת, ויש בכך נחמה. ההשתתפות בכאב עוזרת לנו לצמצם את הכאב שלנו. חז"ל הכירו בכך כבר לפני אלפיים שנה, באמרתם "צרת רבים חצי נחמה".  יתר על כן, לרבים מאתנו התחושה "הכרתי אותו … " חיונית כדי לפרק את מנגנוני ההגנה הטבעיים שלנו נגד כאב. אבל אם הקרבן היה חבר או קרוב … כי אז יש לנו קשר אישי לטרגדיה, וזה מאפשר לנו להיכנס למעגל הצער, ובסופו של דבר, לזכות בנחמה.