|
||
פרק 3יצירת קשר עם החיים ועם המתיםשרה יודעת שאמה חולה בסרטן. היא יודעת זאת זה שנים. בעיני רוחה תיארה את ההלוויה של אמה אין ספור פעמים וחשה רגשות אשם על המחשבות האלה. אמה של שרה הייתה מוכנה לדבר עמה על מותה המתקרב. לטעמה של שרה - יותר מדי. שרה הייתה מעדיפה להימנע מהעיסוק בנושא. "לא עכשיו, אמא, יש עוד הרבה זמן. אל תדאגי, את עוד תקברי את כולנו", כך נהגה להגיב לניסיונותיה של אמה לדון עמה בנושא. אבל אמה של שרה ידעה שלא נותר לה זמן רב והייתה רוצה לדבר על כך עם בתה. שרה הייתה לחוצה מאוד: היא אינה מסוגלת לתת לאמה את התמיכה שהיא רוצה ושהיא זקוקה לה - ובשל כך היא חשה אשמה. גם אביה של שרה מעדיף להישאר בשלב ההכחשה. ברובד עמוק יותר, הוא כועס על אמה של שרה המתכוננת לעזוב אותו. הוא נוקם בה בהפכו את ההכחשה שלו לנשק נגד אמה של שרה, "את לא תמותי. מה הרופאים מבינים? זו סתם הצטננות. כבר עברת דברים כאלה בעבר". אשתו לא מצליחה להזיז אותו מעמדתו. במובנים מסוימים שרה ואביה משתפים פעולה בקשר להדחקת המוות. שרה ואביה מכחישים את המציאות הקשה של מוות מתקרב. אנו, חבריהם, ניצבים בפני דילמה - להתערב או לקבל את שיטת ההתמודדות שלהם עם המצב. לעתים אנו מקבלים את הסירוב שלהם להתמודד עם המצב, וחושבים "הם בטח יודעים הכי טוב איך להתמודד עם זה". אפשר שהדבר נובע מחוסר הנוחות שלנו לדון בעניין. כשרואים חבר בנסיבות דומות, הדבר הכי טוב הוא לתת לו את התחושה שאתם שם אם הוא צריך אתכם. לא נוכל להבין לגמרי מה עובר עליו, כי איננו יכולים להיות במקומו. אם נגיד "אני מבין מה אתה מרגיש", הוא יכול להתרגז ולהחזיר "אתה לא אני, אז !" אבל גילוי הבנה לקושי הגדול שלו ("בטח קשה מאוד לראות אמא שהולכת ונשמטת מהאצבעות" או "קשה לראות אמא סובלת, במיוחד דמות תוססת כל כך") עשוי לשמש לו גירוי להתעמת עם רגשותיו. תהליך האבלעוד בימי התלמוד חילקה היהדות את תקופת האבל לארבעה שלבים:
בשלב האבל הראשן, האנינות, האבל משוחרר מביצוע רוב מצוות "עשה" משום שהוא אמור להיות בהלם ואינו מסוגל למלאן. הלם/הכחשה"אני לא מבין, אני לא מבין", זו התגובה הראשונה השכיחה למשמע מותו של אדם אהוב, לדבריו של דייב ממשטרת ניו-יורק. "פעם חשבתי שהם לא מבינים את המבטא הברוקליני שלי", כך סיפר לי. "בדרך כלל בשלב הזה אנחנו מושיבים את האדם שמבשרים לו. אני כורע או מתיישב כדי להיות בגובה העיניים שלו ומנסה לחזור בעדינות ובבירור על מה שאמרתי." תגובה ראשונית טבעית זו נקראת "ניתוק רגשי". בשלב זה הראש אינו מוכן לקבל את גודל הזוועה של מה שאירע. אל תתפלאו, אם אתם המבשרים על המוות, אם יש תגובה מיידית מועטה לבשורה שבפיכם. אנשים במצב של הלם עשויים להגיב בקהות חושים או לא להגיב כלל. הראש צריך זמן להסתגל, ולכן הוא מעכב את כל הפעילות. לאחר ההלם הראשוני מגיעה ההכחשה. תגובות אופייניות: "לא יכול להיות!", "לא הוא!", "לא ייתכן - כרגע דיברתי אתו!". לצד אמירות כאלה תוכלו לשמוע גם "זאת בטח טעות", או רציונליזציה: "לא ייתכן שהוא היה שם, הוא אמר לי שהוא הולך ל", או "בטח הוא נתן את המכונית לחבר וחשבו שזה הוא". סבתא שלי הייתה דוגמה להכחשה קיצונית. הדוד שלי נהרג במלחמת העולם השנייה בנורמנדי, כחודש לאחר יום הפלישה. אבא שלי היה גם הוא בנורמנדי. הוא הלך לקברו של אחיו וצילם אותו כדי שיוכל להראות את התצלום לאמו; אבל היא סירבה לקבל את עובדת מותו למרות התצלום. היא נאחזה בפנטזיות שיצרו תקוותיה, שאולי יום אחד הוא עוד יחזור. "לפעמים עושים טעויות עם גופות וקוברים את האנשים הלא-נכונים. זה קורה כל הזמן. גב' גולדשטיין בדיוק סיפרה לי ש…" אני זוכר שכאשר הייתי ילד ישבתי על שרפרף במטבחה של סבתי והאזנתי לסיפורים על חיילים שסבלו מהלם קרב ואיבדו את זיכרונם. "תתפלל למענו", היא הפצירה בי, "הזיכרון שלו יחזור". היא הכחישה את מותו על אף העובדה שנקראתי על שמו. רק כשהייתי בן עשר תפסתי שהיא לא הייתה מסוגלת להודות בעובדה שבנה הבכור איננו. היא נסעה לכל מיני עושי נפלאות מפוקפקים שנתנו לה עצות מעצות שונות והבטיחו לה לאורך כל שארית חייה (היא נפטרה בגיל 96) היינו כולנו שותפים לדבר עברה ושיחקנו את המשחק. היא לא הייתה מסוגלת להתאבל, וחיה כל חייה בהכחשה גמורה. חרטה ואבדןההכחשה הזמנית מכשירה את הקרקע להכרה "כן, זה נכון". ברגע שקולטים מה שקרה, התגובה הטבעית שלנו היא לתהות כיצד זה ישפיע עלינו - ואז מתחילה תחושת האבדן. "איך אוכל להמשיך בלי…?" אנו מתחילים לחשוב על כל החוויות המשותפות שלנו ועל כל החוויות שכבר לא יהיו משותפות. כפי שאמרה אישה אחת, "הרגשתי כאילו קרקעית חיי נשמטה. ראיתי רק שחור סמיך, כאילו חור שחור מושך אותי אליו". אישה אחרת אמרה, "המחשבה חזרה שוב ושוב - איך אוכל להחזיק מעמד בלי אמי? נעזרתי בה בכל כך הרבה דברים. מי יעזור לי עכשיו?" אמנם כואב לאבד הורה, אך את הכאב שבאבדן ילד כמעט אי-אפשר לתאר. כשמתאבלים על הורה, מתאבלים על מה שכבר היה לנו; כשמתאבלים על ילד, מתאבלים על מה שהיה יכול להיות. בחלוף השנים, הזיכרונות על ההורה שהלך לעולמו הופכים לנוסטלגיה: "אבא היה אוהב את זה, אבא היה נהנה מזה". לתחושות האבדן מתלווים זיכרונות חמימים של אהבה. כשמאבדים ילד, להנאות מהחיים מתלווה התחושה של "הוא לא יראה זאת לעולם". שלמה איבד את בתו בת ה- 23. הוא אמר לי, "תמיד חלמתי איך ארקוד בחתונה של הבת שלי - עכשיו אני רוקד רק בדמיון". כעסהכעס אינו תמיד מכוון כלפי מי ש"גרם" למוות. הוא יכול להיות גם כעס עצמי, משולב באשמה. חרטות מייסרות כגון "למה לא עשיתי …?" עלולות להשתלט על החשיבה הרציונלית ולהפוך את החיים לגיהנום. ערב גשום אחד ביקש אחיו של שלום לשאול ממנו את מכוניתו. כעבור שעה החליק האח בכביש, התנגש בפנס ונהרג. הכאב של שלום היה מלווה בפרץ של הלקאה עצמית, "למה לא אמרתי לו שייזהר? למה נתתי לו את המכונית?" לעתים קרובות אנו חשים שיכולנו או שהיה עלינו לעשות משהו שאולי היה משנה את התוצאה. האשמה שתחושות אלו יוצרות היא כוח רב עצמה המונע, או לפחות מעכב, את תהליך ההתאוששות. רק כשחוזרים עם האָבֵל על העובדות שוב ושוב אפשר לעזור לו להתמודד עם הכאב ועם האשמה הנתפסת שלו. חייבים לעזור לאבלים להבין שבאותן נסיבות היו אחרים מקבלים את אותן החלטות. גם כך יחלוף זמן עד שיפנימו את העובדה שאי-אפשר לגלגל לפתחם את האחריות למוות ושעליהם להניח לרגשות האשם. לעתים אפילו "אנשי מקצוע" עלולים ליפול למלכודת הזאת. במהלך ה"שבעה" על שני הנערים בתקוע כמעט התפרצתי כאשר הטיף קצין משטרה לאחד ההורים, "עכשיו אתם מבינים כמה חשוב לא להרשות לילדים 'להבריז' מבית הספר". כעס כלפי המנוחבמקרים מסוימים, הכעס מופנה כלפי מי שמת: "איך הוא העז לעזוב אותי?!" אשתו של יעקב חלתה בסרטן סופני. שנה וחצי סבלה בידיעה שהיא עומדת למות ועשתה כל שביכולתה כדי להכין את בעלה וילדיה למותה. לאחר ההלוויה הפגין יעקב כעס שנראה לא-רציונלי כלפי מותה. מבחינה הגיונית ידע כמה אהבה אשתו את ילדיהם ואותו. הוא ידע שלא הזמינה את הסרטן, אבל לא היה לכך כל קשר לעובדה שמאותו רגע הוא נאלץ לגדל את שני ילדיו בכוחות עצמו. היא איננה, וכעת כל האחריות מוטלת על כתפיו בלבד. הכעס שלו "איך היא יכולה לעזוב אותי?" היה בעצם "איך אצליח להתמודד?". חבר משפחה הציע באוזני יעקב שמותה של אשתו לא היה באשמתה, והוא הגיב בעצמה רבה עוד יותר. חשוב לזכור שכעסו האמִיתי של יעקב כוון כלפי המצב וכלפי האחריות העצומה שהוטלה עליו. גישה נכונה יותר הייתה לבטא הבנה למקור הכעס, להניח את היד על כתפו ולהזכיר לו שהוא לא לבד. מילים כגון "נקלעת למצב עגום ביותר" עשויות להוביל אותו לדבר על דרכי התמודדות, ובכך יהיה כדי לעזור לו לעבור לשלב הבא שלב ההשלמה. המטרה איננה להכחיש את תחושות הכעס, אלא לעזור לו להבין שאמנם הוא כועס ואמנם המצב עגום; אבל לאן ממשיכים הלאה? הכעס של יעקב יכול להיות מופנה גם כלפי הרופאים, "אילו רק נתנו לי עצה טובה יותר ". הכעס כלפי צד שלישי חזק הרבה יותר אם אכן מעורב צד שלישי. הבה נבחן מקרה נוסף. בעלה של לנה נהרג בתאונת דרכים. "איך יכולת לעשות לי את זה?" בכתה לנה על קברו. האם בעלה התכוון למות? מובן שלא! לא היו לו נטיות אבדניות, הוא פשוט נסע הביתה מהעבודה; נהג צעיר איבד את השליטה על מכוניתו והתנגש בו חזיתית. האם ידעה לנה שבעלה היה נהג אחראי שאכפת לו מאוד ממשפחתו? כמובן. אבל אין לכך כל קשר לתחושותיה שמעתה תיאלץ לגדל את שלושת ילדיה בכוחות עצמה. היא כעסה על שחייה לא יחזרו לעולם להיות כפי שהיו, והיא חשה שזו "אשמתו". לרגשות כאלה של כעס מתלווים אוטומטית רגשות אשם על עצם הכעס. אם אתם ניצבים בפני רגשות חזקים כאלה, נסו לא לפסול אותם באמירה מסוג "בחייך, את הרי יודעת שג'ק היה נותן הכול כדי להזדקן אתך", או "את יודעת שזה לא באשמתו". מובן שזה לא באשמתו, אבל לא זה העניין. במקרה של לנה וגם במקרה של פיגוע טרור, יש את מי להאשים. לנה רצתה לתבוע את הוריו של הנהג. במקרה של טרור, האבלים עשויים להביע רצון "להרוג את המנוולים שעשו את זה". בנסיבות כאלה, הכעס קביל יותר כי לעתים אפשר לתבוע או להשיב גמול או להיות פעילים נגד האחראים למות האדם האהוב. לרובין, חברתה של אמי, היה בן שנהרג לא מזמן בסן-פרנסיסקו. שודד שרצה את ארנקו רצח אותו, אך אפילו לא נתן לו הזדמנות לתת את הארנק. הרוצח ירה בו מאחור בראשו וחטף את כספו. למרבה הפלא, רובין טענה שאין בה כעס כלפי הרוצח: "הסביבה שלו היא שגרמה לו לעשות זאת". רובין עדיין נתונה בשלב של הכחשה. היא מכחישה את התגובה הטבעית לכך שבנה היחיד נורה ונהרג, וחשה שלא במודע, "אם לא אכעס, אז אולי הוא לא נורה, אולי הוא עדיין חי". רובין צריכה להודות בפני עצמה שהיא מכחישה לפני שתוכל לעבור לשלב הבא. אין כל רע בכעס ואפילו בזעם כלפי האנשים שהרגו אדם יקר ללבך. אין כל רע בהשלמה עם הכעס הזה. העניין הוא לא בטווח הקצר, אלא בטווח הארוך. האם הכעס הופך לתחליף לאבדן? האם הוא משתלט על אישיותו של האבל עד שהוא נעשה אובססיה? האם ישתלט על כל חלקה אחרת בחייו? כעס נחשב בדרך כלל כוח הרסני. אבל על פי האמונה היהודית, לכל הרגשות יש היבט חיובי והיבט שלילי. כעס כלפי רוע אינו דחף שלילי. אבל אם הכעס נעשה חלק מאישיותו של מישהו, הוא משתלט עליו ולא מותיר לו מקום לרגשות אחרים. השאלה המרכזית היא אם יוכל האָבֵל בסופו של דבר למצוא מוצא חיובי לכעסו. חשוב לזכור שהאבל עשוי להיות גם ילד. האופן שבו ילדים מתמודדים עם רגשותיהם תלוי בעיקר בהתנהגות המבוגרים סביבם. עליהם לדעת שכעסם של המבוגרים אינו מכוון כלפיהם ושעדיין אוהבים אותם מאוד. בדמות המבוגר רואים סלע או עוגן של יציבות. ילד שרואה כעס לא-נשלט אצל מבוגר נבהל בגלל חוסר השליטה לא פחות מהכעס עצמו. הדבר נכון במיוחד אם הוא קורה בשעה שהילד זקוק לסביבה יציבה. אשמהקודם לכן ראינו כיצד האשמה הופכת לכעס עצמי על שאותו אדם לא הצליח למנוע את המוות. כעס זה הוא פשוט צורת ביטוי של אשמה. "הייתי צריכה למות בעצמי", בכתה סשה. סשה הלכה לחנות עם אחיה ויצאה מהחנות כדי להביא את המכונית; ואז בדיוק אירע הפיצוץ. סשה נחתכה קלות בפניה מרסיסי זכוכית, והייתה לצד אחיה כשהוא מת. הוא היה בן 15. כשאסון ניחת על כמה אנשים מסביבה חברתית מסוימת - בית ספר, קהילה קטנה, תנועת נוער או אפילו אנשים שהיו יחד זמנית באירוע או במצב כלשהו - תופעת "אשמת הניצולים" היא תופעה שכיחה. כמה מבני כיתתה של רחל נהרגו בפיגוע טרור. רבים מחבריה לכיתה נכנסו לדיכאון עמוק. רחל פורצת בבכי לעתים קרובות ושואלת, "למה הם נהרגו במקומי? הלוואי שהייתי מתה בעצמי". התגובה הטבעית שלנו - הורים וחברים - היא לחבק את רחל או את סשה בזרועותינו ולנסות לבטל מחשבות כאלה: "אל תחשבי על זה". אבל הם יחשבו על זה שוב ושוב, עד שיוכלו לעבד זאת. לא יעזור לומר להן דברים כגון, "לא יכולת לעשות שום דבר". סשה ורחל יודעות בתת-הכרתן שלא היה ביכולתן למנוע את האסון. עם זאת, הן חשות אשמה על שהן נשארו בחיים, אף כי "חס וחלילה" היו עלולות להיהרג בעצמן. נוסף על אשמה, הן חשות את הכאב על אבדן האח והחברים. עם אמירות כגון, "היה עדיף לי למות" מוטב להתמודד על ידי שיקוף חוזר של מה שעומד בבסיס האמירה: "קשה מאוד להיות ניצולים אם החברים או האחים שלנו מתים ואנחנו צריכים להמשיך ולחיות בלעדיהם"; "הלוואי שהייתה לך דרך לדעת ולהציל את אחיך ". במקרים כאלה, מומלץ מאוד להיעזר בייעוץ מקצועי. לפני הניצולים דרך ארוכה וקשה בניסיון למצוא משמעות חדשה לחייהם. לא אחת הם עושים זאת בדרך שבה הם מזדהים עם האדם שאיננו עוד. שלום, שאחיו נהרג בתאונה, שונא ספורט, אבל אחיו ג'ו אהב ספורט ותמיד ניסה לגרור אתו את שלום למשחקים. לאחר מותו של ג'ו התחיל שלום לשחק כדורסל. כששאלו אותו על כך, השיב: "אני עושה את זה בשביל ג'ו". הוא ניסה לשמר חלק מג'ו בניסיון להשאיר אותו עוד קצת בחיים. אחר כך התחיל לומר, "אני עושה את זה בשביל הכושר", ואפילו התחיל להשתתף במשחקי כדורסל. עם הזמן ילמד שלום ליהנות מכדורסל וייעשה אוהד מושבע של המשחק או שיחדל לאט לאט מן העיסוק בספורט, כאשר יחוש פחות צורך להיעזר בו כדי לשמור על הקשר עם ג'ו. השלמהמהי בעצם השלמה? כמה זמן עובר עד שמגיעים לשלב ההשלמה? האם מישהו יכול "להשלים" אי פעם עם מותו של אדם אהוב? מסופקני, אלא אם אנו עוסקים בהשלמה עם המוות והאבדן עצמו. המונח "השלמה" צריך לעסוק במצב העגום שבו האבלים מוצאים את עצמם: השלמה עם העובדה שלעולם לא יהיו חייהם כפי שהיו, אבל גם השלמה עם העובדה שאין להם ברֵרה אלא למצוא דרך להפוך את הכעס והצער להכרה חיובית - אם כי מכאיבה - במציאות. רוב האבלים מפתחים יכולת להכניס את הכאב לתוך תא רגשי. אין לצפות ששלב זה יגיע כבר במהלך ה"שבעה". יחלפו שבועות ואפילו חודשים, תלוי במידת האבדן. יש אנשים שאינם מגיעים לעולם לשלב זה וממשיכים לחיות את שארית חייהם בקושי רב. "תסמונת הכיסא הריק" - להשאיר דרך קבע את כיסאו של המנוח ריק ליד השולחן - ממחישה התנהגות זו. אם לא מרשים לאיש להתיישב בכיסאו של המנוח, מאפשרים לבני המשפחה להיאחז באשליה שהוא עוד ישוב. אפשר להבין שבתחילה יהיה להם קשה מאוד להרשות למישהו "לתפוס את מקומו" של יקירם. אבל כשיבינו את המניע להתנהגותם, ימצאו דרך בריאה יותר להראות שאין לו תחליף. משפחתה של צילה מצאה דרך ייחודית וחיובית לבטא את אהבתה לבת ולאחות. הכיסא שלה הפך לכיסא האורחים. "כעת, כשיש לנו אורח, זה כאילו לכבודה של אחותי", אמרה רנה. "כשאנחנו רואים שמישהו יושב על הכיסא, אנחנו יכולים לחייך". יש אנשים שמעורבות בפעילויות שקשורות במותו של הילד או בחייו עוזרת להם. ראיתי הורים שנעשו פעילים בתנועות פוליטיות או חברתיות. אחרים מרצים על נושאים כגון התמודדות עם אבדן, ויש מי שמציע את תמיכתו להורים אבלים אחרים. בפעילויות מעין אלה הם מוצאים נחמה. אמנם הפעילות לא יכולה לעולם לפצות על האבדן, אבל היא מתעלת מקצת מהאנרגייה המשמשת לאבל לאפיקים חיוביים יותר. אפשר למצוא לכך מקבילה במושג האבל הלאומי ביהדות. חורבן בית המקדש, קץ הריבונות היהודית בארץ ישראל לאלפיים שנה והיציאה לגלות היו הטרגדיה הנוראה ביותר שאירעה אי-פעם לעם היהודי. המדרש עוסק במי שהמשיך להתאבל מרה לאחר חורבן בית המקדש. הם סירבו לאכול בשר או לשתות יין. שאל אותם רבי יהושע מדוע אינם אוכלים בשר ולא שותים יין, והם ענו לו, איך נוכל לאכול בשר שממנו מקריבים על גבי מזבח, ועתה איננו יכולים לעשות זאת? איך נוכל לשתות יין כאשר נהגנו לנסוך יין על המזבח, ועתה איננו יכולים לעשות זאת? ענה להם רבי יהושע, "אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפרות. פרות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים, אפשר בפרות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים." סיכם רבי יהושע ואמר, "שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר ולהתאבל יותר מדי אי אפשר" [בבא בתרא פרק ג' דף ס"ב גמרא] היהדות נאלצה למצוא דרך שבה ייעשה האבל חלק מהמהות הלאומית, ועם זאת לא יחנוק את המשך ההתפתחות של אומה הנושאת את עיניה בתקווה לעתיד. לכן עלינו להזכיר את חורבן ירושלים בתפילותינו מדי יום ביומו, בימי צום, בחתונות ובאין ספור דרכים אחרות. בדומה, במישור האישי, איננו מכחישים את האבל, אלא מוצאים לו מקום במארג חיינו. מתי שבעה ימים אינם שבעה ימיםשונה "שבעה" על הורה או סב שנפטר בסוף ימיו מ"שבעה" על יקיר אשר מת באופן טראגי. היהדות קצבה לנו שבעת ימי אבל עם שלושה סייגים, סייגים אלו מעמידים בפנינו שאלות ואתגרים. אנו רגלים לשבעת ימים וכאשר אנו נאלצים להתאבל פחות נוצרים קשיים. אולם האם ניתן להפסיק אבל רק משום שהחג הגיע? יש לי חבר שחי בירושלים, והוא מפורסם בשל האורחים שהוא מקבל בשבת. לעתים מתארחים ליד שולחנו 20 זרים. בשבת אחת, כך סיפר לי אחד האורחים הקבועים אצלו, הוא הרב שקט יותר מהרגיל ואורחיו ייחסו לזאת לעובדה שאשתו לא יכלה להיות אתו בשל סיבה כלשהי. ובכל זאת הוא שר ונהנה עם אורחיו. כשחלפה השבת והוא אמר את ההבדלה, הוא הסיר את מקטורנו, קרע חתיכה מחולצתו והחל לבכות. בנו התינוק נפטר שעה לפני השבת. לעתים אני חושב על אופיו החזק, אשר איפשר לו לדחוק את צערו למשך השבת, ותוהה. במקרה של החייל שהזכרתי למעלה, חבריו ארגנו משהו מיוחד. במהלך ימי חול המועד (למרות ביטול השבעה הרשמית) הם סידרו אוטובוס אשר יאסוף את משפחתו ולקחו אותם למקומות האהובים על בנם. הרבה דמעות נשפכו במהלך הסיור, דמעות של געגועים, דמעות של צער, אולם גם דמעות של תודה על החיים שחי, ועל הזכות שזכו לה משפחתו וחבריו, להכיר אותו. האיסור על ביקור "שבעה" במהלך ימים אלה הוא איסור הלכתי האוסר מנהגי אבלות בחג. חברים וקרובים הנוהגים לבקר בדרך כלל אינם צריכים לחוש הגבלה. למרות שיתכן ואין זו התשובה המושלמת, יש לזכור שקיימות שתי אפשרויות אחרות. תוכל להתקשר מראש, אחרי החג, ולשאול את המשפחה האם תוכל לבקרה. לעתים, אם אין לך דבר מה מסוים שאתה מבקש לדון בו או לחלוק עם המשפחה, הביקור עשוי להיות מביך מעט. האפשרות השניה היא יום הזיכרון, 30 יום אחרי הלוויה, "השלושים". במדינות רבות גילוי המצבה מבוצע רק אחרי שנה. בישראל גילוי המצבה מתבצע בדרך כלל 30 יום אחרי הקבורה. נוכחותם של אנשים בטקס יוצרת תמיכה עבור המשפחה, ומראה להם שאהובם היה חשוב ולא נשכח. לעיתים בתום הטכס בבית הקברות מתכנסת המשפחה יחדיו ויש מקום להצטרף. זכור שה"שבעה" מספקת לנו אמצעי חשוב ונוח להתמודדות עם הצער – אולם היא רק אמצעי.
בתום השבעה
תסמונת היום השמיניליהדות דרך ייחודית להתייחס לתהליך האבל: היא מווסתת את מה שקורה בשבעת הימים הראשונים לאחר מות בן משפחה. במהלך ה"שבעה", מטפלים באבלים ודואגים להם כדי שדבר לא יסיח את דעתם מהמשימה המוטלת עליהם: להתאבל על המת. ואז, בבוקר היום השביעי, זרם המבקרים נפסק; חדר האורחים מתרוקן, והמשפחה נשארת לבדה כדי להתמודד עם הריק שנפער בחייה. במקרים רבים, רק אז מתחיל האבל האמיִתי. אמנם פרק האבל הראשוני והרשמי הגיע אל קצו, אך יש פער בין המועד שבו החברים עוזבים לבין המועד שבו המשפחה עוברת לשלב ההשלמה. על פי רוב ימי ה"שבעה" משמשים מעין קתרזיס המאפשר למשפחה להיכנס לדרך המובילה בסופו של דבר להשלמה. אביה של אחת מחברותיי נפטר כשכבר היה סנילי. היא הגיבה כמעט בהקלה. אמנם היה אבדן, אך שלבי האבל עברו מהר מאוד, ועתה הם נותרו עם הזיכרונות הנעימים של אדם שחי חיים מלאים וזכה לראות נינים. במקרה כזה, ימי ה"שבעה" הם מעין "אתם זוכרים ש…?". מוציאים בהם את אלבומי התמונות המשפחתיים ונזכרים בימים עברו. אפילו במקרים רגילים שבהם חי המנוח חיים מלאים, יחושו בני משפחתו שנפער חלל בחייהם, והם יקבלו בברכה עזרה ותמיכה שיוגשו להם בחודשים הראשונים: שיחת טלפון כדי לשאול אותם מה שלומם, הזמנה לסעודת שבת, עזרה במטלות היום-יום כגון קניות או טיפול בחשבונות (במקרה של קשישים שנשארים בגפם). אפשר שיזדקקו לעזרה במטלות כגון פינוי החפצים האישיים. ההשלמה היא תהליך הדרגתי. הצער והאבל אינם פוסקים ברגע שהיום השמיני מתחיל. הדבר נכון במיוחד במקרים קיצוניים כגון מות ילד או אבדן בעקבות פיגוע טרור; ייתכן שהמשפחה לא תצליח לתפקד כלל לאחר תום ימי ה"שבעה". על פי רוב, שעות הערב הן השעות הקשות ביותר. "שאר העולם ממשיך את חייו, ומצפים ממני שגם אני אמשיך את חיי!", אמרה לי במרירות אישה אחת, "אבל הם יכולים לשכוח ביום-יום שלהם, ואילו אני חיה בביצה טובענית של זיכרונות שאינם מניחים לי לשכוח ולו לרגע". במקרים כאלה, יש עדיין צורך בתחלופה של מבקרים ותומכים שייכנסו לבית פעם ביום או במשהו בדומה. חגיגותאיך מתמודדים עם חגיגות כאשר בקרבתנו יש אנשים באבל? כולנו חווינו אי-נוחות וכמעט חוסר חשק לחגוג כאשר יש סביבנו אדם שאיבד מישהו קרוב. ליהדות יש דרך ייחודית להתמודד עם מצבים מעין אלה. שנה לאחר המוות (כאשר תחושות הצער והאי-נוחות חריפות ועזות ביותר), אסור לאבל להשתתף בכל חגיגה שהיא. כך האבלים מקבלים מוצא קל להימנע מחגיגות בלי צורך להמציא תירוצים או לחוש אי-נוחות. (אבל, אם האבל רוצה בכך, יש דרך לעקוף איסור זה. אם האבל מקבל תפקיד בחגיגה, הוא יכול להשתתף בה משום שאז הוא בא כדי לעבוד ולא כדי לחגוג.) שנת האבל מאפשרת לזמן לעשות את שלו, אם כי בחלק מן המקרים אין די בשנה אחת. האבל על מות בן או בת אינו מסתיים לעולם. ראיתי הורים שהתקשו לחגוג ימי הולדת או בר-מצווה לילדים האחרים גם לאחר שנים. מבט מיוסר נגלה בעיניהם; אין ספק שהם חושבים בלבם, "ל____ לעולם לא נחגוג עוד". קרן ושלי היו חברות טובות. לשתיהן היו בנות מתבגרות בגיל דומה. שתיהן דיברו שעות על עתיד ילדיהן - על אופי החתונות, על הנכדים וכדומה. ואז נהרגה בתה של שלי בתאונת דרכים. אחרי האסון נשארו קרן ושלי חברות טובות, אך היו נושאי שיחה שלא העזו להעלות מעולם - או כך לפחות נדמה לקרן. קרן עשתה מסיבה לאחר שבתה התארסה. כמה שכנות התחילו לדבר על החתונה הקרבה. קרן העיפה מבט לעבר שלי. היא ישבה זקופה מאוד בכיסאה. אף על פי ששלי השתתפה בשיחה, היו פניה חיוורים. קרן חשה צביטה בלבה ותהתה מה עובר בראשה של שלי. האם היא חושבת, "הבת שלי לעולם לא תחווה זאת, אני לעולם לא אחווה זאת"? קרן התחילה לחוש אשמה על שהיא מאושרת כל כך, והמחשבות רדפו זו את זו במוחה: "האם עשיתי נכון שהזמנתי אותה? איזו גדלות נפש מצדה של שלי לבוא אליי על אף כל מה שוודאי הרגישה. ואולי הייתי צריכה להנמיך את טון ההתלהבות מעט. אולי לא הייתי צריכה לעשות עניין כזה גדול מהאירוסין. אבל רגע, זו החגיגה שלי. למה שאחוש אשמה בגלל האבדן של שלי?" הרגשות הללו הפכו עד מהרה לכעס ששלי "הרסה" לה את המסיבה. אין צורך לומר שכל זה התרחש בראשה של קרן, בלי ששלי עשתה או אמרה דבר. הטעות של קרן הייתה שלא דיברה עם שלי לפני המסיבה. פתיחות וכנות הן המדיניות הטובה ביותר. קרן הייתה צריכה לומר משהו כגון "שלי, אני רוצה שתהיי הראשונה לדעת… אנחנו עושים מסיבה ואני אשמח מאוד אם תבואי, אבל אני לא יודעת איך את מרגישה בעניין, ואני לא רוצה לגרום לך צער נוסף על מה שכבר סבלת." אין אפשרות להגן על חברינו מפני הכאב שיחושו בחגיגה שוודאי תזכיר להם את האבדן שלהם. אין אפשרות למנוע מהם לחשוב "מה היה אילו". אילו הייתה קרן משתפת את שלי במחשבותיה, הייתה מראה רגישות לרגשות המעורבים שוודאי עוררו האירוסין אצל שלי. כמעט כל חגיגה משפחתית כרוכה במידה כלשהי של מתח. בשנים הראשונות במיוחד, אחיו של ילד שמת נתונים בין הפטיש לסדן: בצל אירועי העבר, הם חשים אשמה על שהם נהנים; והם חשים כעס על הוריהם שלא ממש "היו שם" אתם בחגיגה. "שלמה מת", התלונן בחור צעיר שאחיו נהרג בלבנון. "אני יודע את זה, אני מצטער, אבל למה היא [אמא שלו] צריכה לתת לנו הרגשה רעה בכל פעם שאנחנו רוצים ליהנות?" הרבה אחרי השבעהגם זמן רב לאחר תום ה"שבעה", עדיין יש מועדים שגורמים מתח. מטבע הדברים, יום השנה יהיה יום קשה, אבל זהו גם מועד ספציפי שבו האבלים יכולים להתרכז במנוח. אביה של אשתי נפטר מסרטן בבית, בחג השבועות. גם אחרי עשרים שנה, החג הזה עדיין קשה לחמותי ולאשתי. עם כניסת החג, כל אחד מאתנו נזכר בשעות האחרונות, אף כי איננו נותנים לכך ביטוי מילולי. בכל שנה, כשאני אומר קידוש לשבועות, אני נזכר איך הייתי בחדר של חמי בידיעה שנותרו לו שעות ספורות לחיות. אני זוכר את המילים האחרונות שאמרתי לו. חגים עשויים להיות מוקד מתיחות לכל אחד. אנו מתבוננים סביב השולחן וחושבים על החגים שעברו, שבהם יקירינו עדיין היו אתנו. מתבגרים עשויים אפילו להימנע מלשהות בחגים עם המשפחה שלהם כדי להימנע ממצבים מכאיבים. ידוע לנו מראש שהחג לא יהיה קל, וזה מקנה לנו שהות להתכונן לכך. איננו רוצים שהחג יהפוך ליום של עצבות. לעתים חברת אנשים מקלה במקצת. אם מתארחים אצל משפחה אחרת או שוהים בבית מלון, יש בכך אולי כדי להקהות מעט את ההתמקדות באבדן עד שנמצא דרך קונסטרוקטיבית לשלב את הזיכרונות בחג. כל דבר עשוי לעורר את כאב האובדן - ספר, שיר או מאכל אהוב - ולגרום לכאב לצוץ על פני השטח ולדמעות לזלוג מעינינו. אך כשאנו שומעים שיר מתוך תחושה חריפה של אבדן, הוא יכול גם לעורר זיכרונות נעימים. אנו יכולים ללמוד לקשר גירויים אלו לרגעים משותפים. אנו יכולים אפילו להתחיל לחייך מבעד לדמעות. הפחד משכחההזמן מרפא - הוא מעמעם את הכאב. אבל יש בכך גם חיסרון, במיוחד אצל ילדים. ילד קטן עלול לחוש אשמה אם אחרי זמן מה נדרש ממנו מאמץ להעלות בעיני רוחו את דמותו של אחיו המת. ילד גדול יותר עשוי לחוש אשמה כאשר הוא קולט שהוא לא חשב על החבר שלו זה מכבר. כל אלה הם רגשות טבעיים שעלינו להכיר בהם ולתמוך בהם. רחל ניגשה אליי ערב אחד ליד ביתי. השיחה התנהלה כך: חשוב שהילדים יבינו שיש ברכה בעמעום זכר הכאב. בלעדיו, איש מאתנו לא היה מבקר אצל רופא השיניים יותר מפעם אחת. איננו יכולים לחשוב על כולם כל הזמן. ודאי שאינם במחשבותינו כל הזמן, אם הם כבר לא חלק מחיינו היום-יומיים. רחל עשויה שלא לחשוב כמה שבועות ברציפות על חברה שעברה דירה או אפילו יצאה לחופשה. הסיבה היחידה לתחושת האשמה של רחל היא שקובי כבר אינו בחיים. צריך לעזור לילדים להבין זאת. עליהם להבין גם שמי שמת הופך לחלק מהם באמצעות זיכרונות וחוויות משותפות. קובי יישאר תמיד חלק מרחל משום שהוא תרם לעיצוב האישיות שלה ולאופן שבו היא מתייחסת אל העולם. ברגע שרחל תבין זאת, היא לא תחוש אשמה על שהיא מרפה ממנו. לרבים מאתנו היו סבא, סבתא או קרובי משפחה אחרים שהיינו קשורים אליהם מאוד. בכל פעם שאנו חושבים עליהם, אנחנו מתמלאים חמימות, כאילו שתינו כוסית ויסקי טוב. עצם העובדה שהכרנו אותם הופכת אותנו (הבה נקווה) לבני אדם טובים יותר. המטרה היא לעזור לילדינו לספוג את הטוב שבאדם שאיננו עוד ולהבטיח להם שהם לא בוגדים בעצם זכרו בהמשיכם בחייהם. "עכשיו תורי"רבים מאתנו המבוגרים כבר עברו את הגיל שבו מתו הורינו. כשאנו מגיעים לציון הדרך הזה, אנו עוצרים ומהרהרים באבדן שלנו וחושבים בלבנו שאנו מרגישים צעירים, ועם זאת מתגנבת תחושה עמומה של אי-נוחות אשר להיותנו בני תמותה בעצמנו. ואכן, כבר לפני אלפיים שנה קבע התלמוד שכל אחד מאתנו נמדד על פי חמש השנים שלפני וחמש השנים שאחרי מות הוריו (בראשית רבה ס"ה 12). שולמית הייתה בת 16 בלבד במותה. כעת, כעבור שלוש שנים, אחותה דנה מתקרבת לגיל 16. אמא שלה רוצה לעשות לה מסיבה גדולה, אבל דנה מסרבת ואמה אינה מבינה מדוע. מות אח או אחות בגיל צעיר מעורר רגשות מורכבים. הבולטים בהם הם אשמה ופחד. "איך אוכל לחגוג את יום הולדתי ה- 16? הרי שולמית נהרגה בגיל הזה. אני מעדיפה להעמיד פנים כאילו אין לי יום הולדת השנה. אם אחגוג, אולי אלוהים יכעס עליי ויעניש אותי". עניין שאינו זוכה לביטוי מילולי הוא החרדה, "אולי גם אני אמות באותו גיל". בזכות עזרתה של העובדת הסוציאלית, הצליחה דנה לפתח מודעות לתחושותיה ולהעביר אותן לאמה – ויחד החליטו כיצד לציין את יום ההולדת. האם התפקיד שלנו מסתיים אי-פעם?עם הזמן, הכאב החד יתעמעם אט אט. במקומו יישאר מקום לזיכרונות נעימים. זה אמנם נשמע נדוש, אך הזמן באמת עושה את שלו. ואולם, אם ילד מת, האבל זקוק לתמיכה ממושכת. השנה הראשונה היא גיהנום עלי אדמות. ביצוע משימות פשוטות ויום-יומיות (כמו קניות או ביקור אצל רופא השיניים) נעשה בלתי אפשרי כמעט, מצריך מאמץ עצום ומתיש לחלוטין. אבלים כאלה זקוקים למערכת תמיכה איתנה ושוטפת. במקרים רבים, זה עשוי להיות די קשה מכיוון שלאחר השלושים, רובנו חוזרים למהלך חיינו הרגיל. מישהי אמרה לי במבוכה, "קשה לי יותר ויותר לבוא לשם. זו הרגשה כבדה כל כך. אני יוצאת משם מדוכאת כל כך עד שאני מחפשת תירוצים לא ללכת". אפשר שמקצת התומכים לא ירצו להמשיך בביקוריהם - בבחינת "רחוק מן העין, רחוק מהלב". לרובנו אין כוח רצון או חוסן רגשי להמשיך ולהציע תמיכה על בסיס ארוך טווח. אבל תמיכה כזאת חיונית כדי לאפשר את תהליך ההתאוששות. אין מדובר ב"הכול או לא כלום". שיחות טלפון, דואר אלקטרוני, מכתבים, ביקור מדי פעם בפעם - כל אלה הם דרכים טובות להראות שלא שכחתם אותם. התפקיד שלנו - תפקיד התומכים, בני האדם, אינו מסתיים לעולם, ואל לו להסתיים. גם אם המשפחה זקוקה לנו פחות, יהיו רגעים שבהם טפיחה על הכתף או לחיצת יד יעזרו מאוד. זכרו שהתקופות הקשות ביותר הן כמובן החגים וימי ההולדת. אז איך יודעים מתי להרפות? פשוט, יום אחד, כשתזמינו את המשפחה לארוחה, הם יאמרו לכם, "זה בסדר, אנחנו אוכלים בבית, בחוג המשפחה".
|
||
