|
||
פרק 4טראומה וילדינו אחרי הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים, כמעט קרסו קווי הטלפון משיחות טלפון של בני משפחה וחברים המבקשים לוודא שכולם בסדר. הדחף הראשוני של אנשים היה למהר הביתה כדי להיות עם הילדים ולגונן עליהם - אף כי הם לא ממש יודעים כיצד לגונן על הילדים מפני הטראומה הרגשית שברור להם שיחוו. לאחר פיגועי טרור רבים המקהים את חושינו, אנו שואלים את עצמנו: "מה אנחנו אמורים לעשות? איך אפשר להתמודד עם כל זה?" אב צעיר העיר: "בשום אוניברסיטה לא למדתי קורס להתמודדות עם טראומה אצל ילדים! " אחרי ההלם הראשוני של פיגוע טרור או אסון אחר, ילדים נוטים להפגין דפוסי התנהגות רבים ושונים. ההיקף והעצמה שלהם תלויים בגילו של הילד, בקרבתו לאירוע, בקשר שלו לקרבנות או למקום האירוע ובתגובות הוריו. אל לנו לשכוח שהילדים מתבוננים בנו כדי לראות איזה סוג של התנהגות יהיה מקובל במצב מעין זה. כאשר אנו דנים באסון עם ילדינו, לא טוב שלא נעלה את העניינים המפחידים. הילד חזה באירוע, צפה בו בטלוויזיה או שמע עליו בפרוטרוט מחבריו. התגובה הראשונית שלנו היא להקטין את עצמת האירוע. אמנם אנו רוצים לגונן על ילדינו, אבל צמצום עצמת האירוע לא תשים קץ לפחדיו של הילד. הילדים מבקשים בנו נחמה בדיוק בשעה שאנו נדרשים להתמודד עם הפחדים והמתח שלנו עצמנו. ילד יכול תמיד לחוש מתי אנו מתוחים, כועסים או מפוחדים. הניסיון להסתיר זאת לא יעלה יפה. אם תצעק "שקט, יש חדשות!" ואז תשב המום מול המסך והזוועה נפרסת שוב ושוב, יהיה בכך כדי לאותת לילד שמשהו נורא מתרחש. אפשר בהחלט להודות בפניו שמשהו לא בסדר, שאנחנו מוטרדים. אבל בה בשעה, עלינו להדגיש מיד שהילד אינו נתון בסכנה, שאיננו הולכים לשום מקום ושנעשה כל שביכולתנו להגן עליו. תגובות לטראומהעד כמה הילד קרוב לטראומהזוכרים את המעגלים בפרק 1? מטבע הדברים, ככל שהילד קרוב יותר למרכז, הטראומה גדולה יותר. רעיון מעגלי החשיפה מתאים לכל הגילים וכל האסונות אבל ישים כפליים כאשר אנו עוסקים במשבר חד ואלו הזוכים לסיקור תקשורתי כמה לספר לילד קטן?ככל שהילד קרוב יותר למרכז המעגל, הוא יזדקק להתערבות מקצועית יותר. כמו כן, ילד שמאבד חבר עלול לחוות רגשות אשם לא-רציונליים. אנו מכירים את הילדים שלנו היטב, ועלינו לסמוך על האינסטינקטים שלנו. על פי רוב העצה הטובה ביותר היא העצה שנותנים גם לגבי חינוך מיני: לענות על השאלות שהם שואלים. הקפד להשיב תשובות קצרות אך כנות ולהדגיש תמיד שהילד אינו נתון בסכנה. אל תיכנס להסברים פוליטיים או לפרטים גרפיים מדויקים; הקפד לתת מענה לחששותיו של הילד באופן שיתאים לגילו. מובן שגילו של הילד משפיע על אופן התגובה שלו. ילד בן 6 לא ממש יבין את המשמעות של מה שהוא רואה בטלוויזיה. ילד שניסה לגרור את סבתו לצפות באסון מגדלי התאומים בסי-אן-אן קרא: "את חייבת לראות את הסרט הזה!". בעיניו זה היה אחד מסרטי האסונות שראה עם אחיו הגדולים. ילדים בני 3 - 5אחת התגובות הראשונות של ילדים בגיל זה תהיה קרוב לוודאי, ביטויים של פחד. הם עשויים לבטא את הפחד לגבי עצמם או לגבי חיית המחמד שלהם. מוקד החרדה יכול להיות רחב וכוללני למדי. הוא עשוי אפילו לכלול חפץ דומם כגון בובה או דובי. אפשר שלחרדה תתלווה רגרסיה להתנהגות ילדותית יותר, כגון מציצת אצבע, הרטבה ואפילו קול יבבני. ייתכן שיהיה לילדים קשה ללכת לגן וממש לפני שצריך ללכת לגן יתלוננו שאינם מרגישים טוב. לעתים ילדים מפגינים התנהגות תוקפנית יותר כדי להראות ש"הם בשליטה". בד בבד הם עשויים להיות מופנמים יותר, הן בבית הן בגן.
ילדים בני 8 - 13ילדים גדולים יותר יבטאו גם הם תחושות של פחד, כמו אחיהם הצעירים. אבל אפשר שיחששו לדבר על הפחדים שלהם, ובמקום זאת יקרינו אותם על אחרים. אחרי שנורו יריות מספר על רכב המשפחה, טען אחד הילדים כי אחיו חוששים מהנסיעה ושהוריו צריכים להתעקש על לבישת אפודי מגן במכונית המשפחתית. ילדים יכולים גם להעתיק את הפחדים שלהם מהעולם החיצון אל תוך עולם בית הספר המוכר להם. מנהלת בית ספר סיפרה כי הילדים התלוננו על עלייה ברמת האלימות בבית הספר, אף כי בפועל הייתה דווקא ירידה. התלונות על אלימות עשויות להיות ביטוי לפחד של הילדים לצאת מן הבית. אצל ילד שסובל מהפרעת קשב וריכוז או מהיפראקטיבית עלולה להיות החמרה בתופעה. ילד עשוי לסגת ליבבות ו/או התנהגות ילדותית והידבקות בהורים. בעוד שעליך להיות קשוב לצורך המוגבר אצלם לניחומים מצד ההורים, זכרו שהורים אינם מחויבים ל"האזין" לכול. לתלונות ולחרדה מפני אלימות עשויים להתלוות גם ביטויי רצון לבצע מעשים אלימים - במיוחד כלפי מי שביצעו את מתקפות הטרור. יש ילדים שנמשכים לפרטים, "כמה שיותר דם יותר טוב", ואפילו אוספים תצלומים של האירוע. לעתים מופיעים ניצני קסנופוביה - שנאת זרים, או חוסר אמון כלפי כל מי שאינו "משלנו". ילדים שמעולם לא השתתפו בהפגנות מביעים לפתע רצון להשתתף בהן, וככל שהן קיצוניות יותר, כן ייטב. מתבגריםילד צעיר ירגיש בנוח לבטא חשש מיציאה מן הבית, אבל מתבגרים רואים בהחצנת רגשות כזו פחיתות כבוד, מעין סימן לחולשה. על פי רוב הם עושים את ההפך ממה שהם מרגישים, והם יבלו אפילו יותר מחוץ לבית. בד בבד, הם עשויים להיות לוחמניים יותר כדי לחפות על הפחד ועל אי-הוודאות בקשר לעתיד. מתבגרים רבים חשים צורך להראות שהם שולטים בחייהם. התנהגותם היא לעיתים רק כלפי חוץ, מראית עין, מעטה שהם עוטים על עצמם כדי להתגונן מפני העולם החיצון. הטראומה מערערת את תחושת הביטחון העצמי עוד יותר, אבל ברוב המקרים אין להם די בגרות וכלים כדי לעבד את הפחדים. במקום זאת, התנהגות תוקפנית יותר משמשת להם מנגנון הגנה. תוקפנות זו עשויה לבוא לידי ביטוי ביחסים בתוך המשפחה או שהיא תופנה כלפי קבוצות אחרות. הם עשויים לעשות הכללות לגבי מבצעי פעולות טרור ולבטא דעות נוקשות ואפילו קיצוניות כדי לגרות אותך לבטא אי-הסכמה עמם. בעקבות זאת תהיה ירידה גם בציונים בבית הספר. להתנהגות זו עלולה להתלוות צריכה מוגברת של אלכוהול וסמים. לאחר פיגוע טרור פגשתי מכר צעיר שמעולם לא גילה התעניינות בעישון מריחואנה, אף כי התופעה הזאת הייתה נפוצה בקרב בני גילו. מיד הבחנתי שהוא "מסטול" לגמרי. הוא הגיב כמעט באלימות כששאלתי אותו על כך: "אני עלול להיהרג מחר, למה שלא איהנה קצת היום?!" נוסף על בריחה מהמציאות, הסמים והאלכוהול משרתים מטרה נוספת <- הם משכנעים כביכול את המשתמש שאי-אפשר לפגוע בו: "תראו כמה אני חזק, אני משתמש בסמים ולא קורה לי כלום!" למה אתה לא מתייחס לעישון סיגריה? במקרים נדירים, ההורים עלולים לשמוע שהילד המתבגר מדבר על חוסר הטעם שבחיים. אמנם אין בכך בהכרח כדי להעיד על נטיות אבדניות, אבל זו בהחלט קריאה לעזרה. הוא משדר לנו, "אני מפחד; אין לי שליטה על עתידי. אני לא יודע אם בן משפחה שלי ייהרג מחר. הצילו!" איך אוכל לעזור?החשוב מכול הוא להשרות אווירה שתעודד את הילדים לדבר אתכם בחופשיות. הקפידו לא לאבד את קור הרוח ולא חשוב מה הם יאמרו. העניקו להם תחושה של ביטחון והגנה, תחושה של בית חם. אם לסכם במילה אחת: "סבלנות". זכרו שתהליך ההתאוששות אורך זמן. בתקופה זו, נסו לצמצם זעזועים בחייהם, כגון מעבר דירה. נסו לצמצם החלטות משמעותיות שישפיעו על חייהם ודחו אותן ככל האפשר. כמו בהרבה חוויות קשות, גם חוויה זו עשויה להרחיק אתכם מילדיכם, או לקרב אתכם זה לזה. נשמו עמוקות ונסו לזכור זאת. כל הילדים זקוקים לעוגן ולמשקל-נגד לעומת הלחץ שבני גילם מפעילים עליהם. הבית חייב לשמש משקל-נגד כזה. אם ישנם חששות לגיטימיים אשר לביטחונם, דונו בהם. גם למורים עשוי להיות תפקיד מכריע בהתוויית הקווים המנחים. יש בכך כדי להפיג מהחרדה ולקבוע צורת התנהגות שהילד יכול להשתמש בה ולומר: "אימא שלי/ המורה שלי לא מרשה לי …" מידע כללי לכל הילדיםהתגובה הראשונית של הילד כשהוא שומע על פיגוע תהיה תגובה של פחד. אם הוא מסוגל לבטא אותו במילים, ראוי לעודד זאת כמובן. לאיש מאתנו אין תשובות לכל השאלות, והילדים אינם מצפים לכך מאתנו. אם הם שואלים "מדוע? …", אפשר פשוט לענות "אני לא יודע, אבל אעשה כל מה שביכולתי לוודא שלא יאונה לך כל רע". יש הורים וילדים המקלים על עצמם בדיון ב"מה היינו עושים אילו …". סוג זה של תכנון לשעת חירום משמש כמעט גלגל הצלה לילד. כמו כן הוא מספק אישור למחויבות שלך לשמור ולהגן עליו. זכור שכמעט כל הילדים יפגינו נסיגה מסוימת. זה טבעי וצריך לקבל זאת בהבנה. הדבר החשוב הוא לשדר להם שהתגובות והפחדים שלהם נורמליים לחלוטין. ילדים נמשכים לסיפורים על יתומים והורים חורגים מרושעים. סיפורים כאלה משמשים מוצא לאחד הפחדים הבסיסיים ביותר של הילד - אבדן הורה. פחד זה עשוי להיות מושלך על ההורים והאחים לאחר אסון, ואז נמצא כמעט אצל כל הילדים התנהגות תוקפנית כלשהי; היו מוכנים לכך וטפלו בהתנהגות בעדינות אך בעקיבות. אם למשל החלטתם לאפשר להם ללכת לישון מאוחר יותר במשך שבוע, היו עקיבים וחזרו לשעת ההשכבה הרגילה בתום השבוע. כל הילדים זקוקים לתוספת של חיבוקים וחיזוקים. הילד עשוי לסגת להתנהגות יבבנית ו/או להיצמדות יתר תינוקית. הדבר הטוב יותר הוא פשוט (קל לומר …) להתעלם מזה לחלוטין. זכרו שהורים לא חייבים "לשמוע" הכול.
צפייה בטלוויזיהלטלוויזיה יש תפקיד מרכזי גובר בעיצוב ראיית העולם שלנו. הכול משודר בשידור חי, בצבע, על מסכים גדולים. היום אין כל דרך להימנע מהזוועה ומהתיאור הגרפי של האסון. לפניכם כללים שרצוי לדבוק בהם במה שקשור בצפייה בטלוויזיה:
לאחר הצפייה, דונו במה שראיתם; נסו למנוע הפנמה של מידע מוטעה או הבנה שגויה של מה שקרה. לעתים ילדים מרחיבים את מה שהם רואים בטלוויזיה ומחילים זאת על כל עולמם. אם הילד אינו מעלה את הנושא, כדאי שתיזמו דיון מיד לאחר הצפייה בחדשות. הבטיחו לו שלא משנה מה ראה, לא סביר שהדבר יקרה גם לו.
מה לומרילדים זקוקים לתחושה שהמצב ישתפר. אבל אנו, המבוגרים, נוטים לעודד מבלי דעת תחושות של אי-נוחות ואפילו של יאוש כשאנו מדברים יותר מדי או בקול רם מדי. אנו משוחחים בטלפון עם חברים; המורים מדברים במסדרונות בית הספר. לעתים הילדים מאמינים לשיחות שהם שומעים באקראי הרבה יותר מאשר למה שאנו מספרים להם באופן רשמי. אל תגיד בטלפון או ברחוב דברים שאינך רוצה שילדיך ישמעו במישרין. ככל שהמבוגרים דשים בפרטי האירוע, יעבור זמן רב יותר עד שהילדים יתגברו על הטראומה הראשונית, משום שאנו משדרים להם שאנחנו "תקועים", כמו תקליט ישן ולא מסוגלים להתגבר על מה שקרה. הדבר עלול ליצור אי-נוחות ואפילו פחד בקרב הילדים, משום שהם תלויים בנו . אנחנו אמורים לשמש להם משענת. אם אתה מזועזע ממה שקרה עד כדי חוסר תפקוד, עליך לפנות לעזרה במהירות האפשרית כדי לאגור כוחות ולעזור לילדיך.
שמירה על השגרהחשוב להקפיד על זמני ארוחות, הכנת שיעורי בית ושעת ההשכבה. למרות תלונותיהם, ילדים זקוקים ללוח זמנים קבוע. הדבר מקנה להם תחושה של ביטחון, מפני שהם יודעים שלפחות בבית הכול כשורה. אין בכך כדי לומר שצריך להסתובב עם סטופר, אבל חשוב להקפיד על השגרה הבסיסית. הכול לפי גיל הילד
ילדים בגיל הרךרוב הילדים מתחת לגיל חמש אינם מסוגלים להבין מה קרה באסון. לעתים קרובות הם אפילו לא ישאלו על האירוע. אם הם שואלים שאלות, תנו להם הסבר פשוט. נסו למנוע את חשיפתם לטלוויזיה. בגיל כזה, הילד עשוי לשקף את מצב הרוח הכללי שלך יותר מאשר פחד ספציפי. חיזוקים פשוטים יכולים לעזור. לאחר מתקפת ירי על יישוב מסוים, הורה שאל אותי איך לחזק את בנו בן הארבע שביטא חרדה מפני האפשרות שקליע יחדור לביתו. ייעצתי לו לתת לבנו פטיש ולהכות על קיר הבטון ולהמחיש לו את חוזקו של הקיר. הילד לא העלה את הנושא שוב.
ילדים קטניםהשעה הקשה ביותר היא שעת ההשכבה. אפילו במצבים נורמליים ילדים נוטים לפחד בלילה. בלילה, בחושך, התמונות שהם רואים בעיני רוחם והפחדים המודחקים שלהם מתעוררים. בעתות משבר הפחדים האלה מתגברים מטבע הדברים. אם ילד מתנגד ללכת לישון, יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי לעזור לו:
לעתים קל יותר לילדים קטנים לבטא את הפחדים שלהם בעזרת בובות או דמויות פלסטיק. אחרים נותנים מוצא לפחדיהם בציור (במיוחד בצבעי אצבעות או ברישום), ולאחר מכן מדברים על הציור. אל תנסה לנחש מה הילד צייר. תן לו לומר לך בעצמו. אל תחשוש לומר, "אני לא מבין את הציור, אתה יכול לספר לי עליו?" וכשאתה מקשיב לסיפור שלו, אל תמעיט מפחדיו. מצד שני, נסה לחזק אותו לפי גילו. המפתח הוא לתת לו תחושה שאתה לצדו ושתעשה כל שביכולתך להגן עליו. ולבסוף, אם הילד מתכנס בתוך עצמו, דברו עם הורים אחרים ועודדו את חבריו לבוא לשחק אתו.
ילדים גדולים יותרכשילדים מגיעים לגיל 12, הם מתחילים לעתים קרובות לכתוב יומן. אם הילד שלך לא התחיל בכך, תוכל לעודד אותו לעשות זאת. קנה לו מחברת יפה ותן לו אותה במתנה, ותוכל גם לספר לו שכך עשית אתה בגילו. תוכל להדגיש שהיומן הוא פרטי ושלא תקרא בו בלי רשותו. אם הילד משגע אותך בסיפורים חוזרים ונשנים על מה שקרה, פשוט קח נשימה עמוקה ותן לו להתבטא. הוא מנסה, בדרכו שלו, לקלוט את מה שקרה. בכל פעם שהוא מספר את הסיפור מחדש, הוא מתקרב יותר למטרה זו. הדיבורים על נקמה עשויים להישמע מפחידים למדי באוזני הורים. לא נעים לשמוע את בתך המתוקה בת ה15- מדברת על "להרוג את ה … האלה!", בלשון המעטה. אמנם היא נותנת ביטוי לפחדיה, אבל היא גם מפגינה התנהגות לא-מקובלת. אפשר להזדהות עם הפחדים שלה, אך בד בבד להציב גבולות להתנהגות הלא-מקובלת. לדוגמה, אם אתה שומע קריאות לנקמה תוכל לומר, "אתה נשמע כעוס" או "את ממש רוצה להחזיר להם על מה שהם עשו." הילד עשוי להיות קשוב ונינוח יותר אם תשקף את הרגשות שעומדים בבסיס האמירות מהסוג הזה. אם תעשה זאת נכון ולא תהיה שיפוטי, תיצור הזדמנות לדון במה שהוא חושב באמת. לא לעתים קרובות אנו מצליחים לראות מה מתרחש במעמקי נפשו של הילד שלנו, ויש בכך כדי לעזור לנו להתקרב אליו. ילדים גדולים יותר עשויים להתקשות במתן ביטוי לפחדים שלהם. לכן, אם הבן שלך אומר לך, "איזה חלום מוזר חלמתי הלילה!", עזוב את מה שאתה עושה, הבט בעיניו ובקש ממנו לספר לך על החלום. אל תנתח את החלום אתו, פשוט הקשב. אם אתה חש צורך לומר משהו, אמור משהו כמו "זה בטח היה מפחיד". אם מדברים בארוחת ערב על מה שקרה בחדשות, עשוי להתעורר דיון ברגשות. אפשר להשתמש באופן סיקור החדשות כנקודת מוצא לדיון: "אתה מאמין לכל מה שרואים בסי-אן-אן? המצב באמת גרוע כמו שהוא נראה?" אם אתה סבור שהתשובה לכך שלילית (סביר להניח), תוכל גם להפחית מעט את המתחים שהחדשות גורמות. אם הילד שלך היה במגע ישיר עם הטרגדיה, הוא עשוי לחוש רגשות אשם. מחשבות כגון "אילו הייתי הולך אתו מבית הספר …" או "לא התנהגתי אליה יפה ביום לפני שזה קרה, ועכשיו …" עשויות להתעורר. רוב ההורים אינם יודעים עד כמה עמוקות הרגשות של ילדיהם, אלא אם הם מתפרצים באמירות לא-רציונליות כגון – "הכול באשמתי! -". התגובה הראשונית שלנו היא לאחוז בילד, לטלטל אותו ואז לחבק אותו ולומר לו שוב ושוב שזה לא נכון. תגובה כזאת מדלגת על השלב הראשון - להקשיב לילד. אולי הוא מאמין שקרו דברים שלא קרו באמת. אולי הוא חש שהיה ביכולתו להשפיע על תוצאות האירוע. אפשר שזו ההזדמנות היחידה שתהיה לו להביע במילים את רגשות האשם שלו. במידת האפשר, נסה לפנות לעזרה מקצועית, מטעם היועצת בבית הספר או מישהו אחר. השתתפות בהלוויות או בטקסי אזכרה עשויה לעזור, במיוחד למתבגרים. כאשר היה בני בן 16, חטפו מחבלים את נחשון וקסמן (אדבר עליו בפרוטרוט בפרק 5), בוגר בית הספר שבו למד בני, והחזיקו בו בן ערובה. אחר כך רצחו אותו. ההלוויה התקיימה במוצאי שבת, בגשם שוטף. הלכנו להלוויה יחד, בכינו יחד, והיינו המומים מתגובות הצער והתמיכה של עשרות אלפי אנשים מכל שכבות האוכלוסייה שבאו להלוויה. עם כל העצב הכרוך בכך, החוויה הזאת צרובה בזיכרוננו כחוויה של חמימות וקרבה. לעזור לאחרים להתאוששלעתים כאשר אנו עוזרים לאחרים אנו עוזרים גם לעצמנו. אם אתה מכיר את משפחתו של הנפגע, המעורבות שלך נעשית הדוקה יותר. אם בן כיתה נרצח, אפשר לעשות הרבה כדי לעזור למשפחה ולחברים - למצוא תמונות, להעלות זיכרונות משותפים ולטפל באחים הקטנים. כל אחד מהילדים יכול להפוך ל"אח גדול/ אחות גדולה" (בהכוונה מתאימה), ולבקר את האחים בימי ה"שבעה" וגם אחריהם. צעירים רבים מביעים רצון לעשות משהו מעשי שישמש זיכרון לחבריהם. כדאי להיעזר בהכוונת מנהל, מורה או איש מקצוע אחר שיקבע אם הפרויקט בר-יישום ושיעזור לתכנן אותו. חשוב שהפרויקט יתבצע על ידי הצעירים ולא שמבוגרים יבצעו אותו והצעירים רק 'יתפסו טרמפ'. הקמת גן משחקים או שיפוץ בית הספר או המועדון עשויים להיות מוצא חיובי למתח, לתסכול, לכעס ולכאב שהצעירים חשים. במקום שבו מוקמת סוכת אבלים, לבני הנוער עשוי להיות תפקיד פעיל בניהול הפעילויות שמתקיימות שם. יש בכך חשיבות רבה תוך הנחייה מתאימה הדבר הוכיח את עצמו כדרך יעילה בתיעול תחושות האבל שלהם. לדבר חשיבות גם כאשר הוא מגיע במחיר הפחתת (לתקופה זמנית) הדגש על לימודים במשך השבעה.
לפעמים ילדינו בני העשרה נחשפים לאירועים שבו מעורבים בני גילם כמו בטבח שאירע בתיכון קולומביין. למרות שלא פגשו בקורבנות לעולם הם יכולים להרגיש אמפטיה חזקה. הציעו להם את האופציה לאסוף צדקה בשם הקורבנות או לשגר מכתב למשפחות האבלות תוך מתן הסבר שבמיוחד כאשר מגיע מכתב ממישהו מרוחק הוא עשוי לחולל נפלאות אצל המשפחה. בישראל בני עשרה מבוגרים יותר מקבלים עידוד להתגייס למשמר האזרחי או להתנדב במגן דוד אדום על מנת ללמוד עזרה ראשונה. לפעילות כזאת יתרון נוסף בתגבור הביטחון העצמי של הצעיר והקניית תחושה חיובית שביכולתן לנקוט מעשה להגן על עצמם ועל הזולת.
שינויי התנהגותההורה צריך להיות מודע לדפוסי ההתנהגות הנורמליים של הילד, כדי שיוכל להבחין בשינוי ולהגיב בהתאם. כבר הזכרנו שמקצת מהתסמינים עשויים להופיע מיד לאחר החוויה הטראומטית. לעתים כמה מהתסמינים מופיעים רק כעבור כמה שבועות או אפילו חודשים לאחר האירוע עצמו. הדבר נכון במיוחד אם יש יותר מאירוע אחד כזה או אם הילד חש שיש אפשרות ממשית מאוד שיהיה פיגוע נוסף. נועם הוא ילד בן 10 בריא ונורמאלי. כנהוג אצל בני גילו, הוא חוזר הביתה מבית הספר, מכניס את עצמו לבית ועושה שיעורים או משחק עד שהוריו חוזרים הביתה. שבוע לאחר שיישוב סמוך ספג פיגוע הוא התקשר לאביו בצהריים בעבודה ושאל אותו מתי הוא אמור לשוב הביתה. נועם לא נהג ככה לפניכן. כאשר אביו שאל אותו במה ניתן לסייע לו, נועם השיב, "אם אגיד לך משהו הבטח לי שלא תצחק עלי? לאחר שאביו מסר את התגובה המתאימה הוא פתח, " בשובי הביתה פתחתי את הדלת הקידמית והבחנתי שהדלת האחורית פתוחה לחלוטין. סברתי שהמחבלים אולי מסתובבים בבית. לכן נכנסתי למטבח והוצאתי סכין ואז סיירתי בתוך כל החדרים על מנת לוודא שאין אף אחד במקום." כאשר נשאל למה נטל את הסכין הוא הגיב, "הדבר סיפק לי הרגשה יותר טובה." באותו ערב דיבר אתו אביו על המקרה. מצד אחד, הוא הביע גאווה על שבנו התגבר על הפחד; מצד שני, הוא דרש ממנו להבטיח שבפעם הבאה שיפחד, יקרא לשכן מבוגר. אפילו יציאה משפחתית פשוטה עלולה להיות טראומטית לילד. נועם בן העשר מתגורר ביישוב קטן ליד ירושלים. בפעם הראשונה זה חודשים יצא עם הוריו למרכז העיר בירושלים, אזור שידע כמה פיגועי התאבדות מאז ביקורו האחרון שם. על פי רוב הוא ילד פתוח ונינוח שאוהב לנסוע, אך הפעם בנסיעה היה מופנם ומתוח. אביו של נועם הבחין שהוא בוחן בעיון כל אחד שעובר על פניהם ושהוא מתרחק משפת המדרכה. הוא הבין שבעיני בנו, כל הולך רגל עשוי להיות מחבל מתאבד פוטנציאלי. בניסיון להרגיע אותו הציע משחק: לספור את כמות המאבטחים שהם רואים. בתוך כמה רגעים נועם נרגע וחזר לעצמו, שכן המשחק עזר לו לחוש שהוא בטוח ומוגן ככל האפשר.
|
||
