|
||
|
פרק 5:למה לצפות לאחר פיגוע כולנו במציאות הישראלית מכירים היטב את תחושת הבטן המתהפכת למשמע פיצוץ וקול הסירנות המייללות לאחר כמה דקות. "איפה זה קרה?", אנחנו תוהים ומתחברים מיד לרדיו. פיגוע טרור מצליח להחדיר פחד ותחושת חוסר אונים בכולנו. ד"ר בתיה לודמן ניסחה יפה את הדברים: "מטרת הטרור היא לזרוע פחד ואימה. אבדן התקווה נובע מתחושת חוסר האונים בגלל אבדן השליטה וחוסר היכולת שלנו לחזות את העתיד." מי מושפע?הדימוי של מעגלים מתפשטים כאדוות במים מתאים במיוחד לפיגוע או לאסון. שוו לנגד עיניכם מעגלים המקיפים זה את זה, כמו בלוח קליעה למטרה. במעגל המרכזי נמצא מי שנכח באירוע עצמו ומי שנפגע בו. במעגל השני נמצא מי שחבר או בן משפחה שלו נפגע או נהרג או מי שהבית שלו נפגע. המעגל השלישי מרוחק קצת יותר מן המרכז ונמצאים בו קרובי משפחה או חברים טובים של מי שנפגע או מי שהבית של חברו, שכנו או חברו ללימודים נפגע. במעגל הרביעי נמצאים מכרים, קרובים רחוקים וכדומה של מישהו שנפגע. במעגל החמישי נכלל מי שצפה בפיגוע בכלי התקשורת. המעגל הרחוק ביותר מן המרכז כרוך בשמיעה על הפיגוע אך לא בהתנסות חזותית כלשהי. החדשות בטלוויזיה מביאות את פיגועי הטרור אל תוך הסלון שלנו בזמן אמיתי ומאפשרות לנו לחוות את האירועים המתרחשים ולראות אותם שוב ושוב. הדבר גורם לא אחת להיטשטשות הקווים המפרידים בין המעגלים. אחרי הפיגוע במגדלי התאומים דיווחו אנשים כי צפו בחדשות בטלוויזיה כשש שעות ביום. רבים מהם לא יכלו לנתק את עצמם מן המסך וצפו בהתרסקות באימה, מאות פעמים, פשוטו כמשמעו. צפייה חוזרת ונשנית כזאת עלולה לגרום לצופים לחוות טראומה דומה לזו של המעגלים הפנימיים. רבים אינם מבינים שמספר האנשים שנפגעים נפשית בעקבות הפיגוע יכול להיות פי עשרה או אפילו פי 15 ממספר הנפגעים פיזית. תסמונת הפלשבק"תסמונת הפלשבק" נוגעת למי שהיה במעגל הראשון או השני בפיגוע קודם. במציאות מרובת הפיגועים שאנו חיים בה, אין זמן להתאושש מאירוע לאירוע, והתסמונת נעשית שכיחה יותר ויותר. שרה נפצעה קל לפני שנים רבות בפיגוע באוטובוס בירושלים. לאחר כל פיגוע היא נתקפת כאבי ראש עזים שמשתקים אותה לשעות. תמונות "פלשבק" של השנייה שבה התפוצץ האוטובוס עולות לנגד עיניה. שמעון חווה פיגוע קל יחסית. הוא סיפר שהוא נתקף חרדה וחוסר ריכוז לאחר כל פיגוע. למרבה הצער, ישנם מאות, אם לא אלפים, של אנשים שאפשר לשייכם לקטגוריה זו. ברגישים במיוחד לאסון אפשר למצוא את האנשים שחוו אבדן אישי בשנה קודמת ולא הייתה להם יכולת או אפשרות לעבד את האבדן כמו שצריך. שתי דוגמאות: לאחר הרצח הכפול בתקוע הפגין בחור צעיר שהיה מיודד עם שני הנערים תסמינים מטרידים של דיכאון, תנודות במצבי רוח ותוקפנות. צעיר זה איבד את אביו כמה חודשים קודם לכן. לאחר אירוע קשה שבו ראה את אחד האחים הצעירים אומר קדיש, הוא הודה: "אני לא מסוגל לראות מישהו (צעיר כל-כך) נאלץ לומר קדיש". הזדהותו עם הילד הייתה רבה כל כך עד שחי מחדש את כאבו הוא ואת האבל הלא-פתור שלו עצמו לאחר מות אביו. נדרש ממנו אומץ רב להתמודד שוב עם הכאב. לאחר שקיבל מעט עזרה מצא לבסוף את המשאבים הפנימיים כדי לעזור לילד ובד בבד גם הצליח למצוא נחמה לעצמו. אישה אחרת סיפרה לי שלא הבינה מדוע הייתה מוטרדת כל כך (הרבה מעבר לסיבות המובנות) לאחר הרצח הכפול בתקוע. אף על פי שלא הכירה היטב את המשפחות - וגם לא את הילדים - כמעט לא הייתה מסוגלת לתפקד. לאחר שדיברנו על הלוויות בכלל, היא הביעה צער עמוק על שלא הייתה לצד אביה כששכב על ערש דווי. כחודש לפני מותו ביקרה אותו בארצות-הברית, אך נאלצה לחזור הביתה אל המשפחה והעבודה. באמרה זאת קלטה שבעצם מעולם לא התמודדה עם מותו של אביה ועם רגשות האשם על שלא הייתה לצדו במותו. הסיפורים הללו ממחישים כיצד טראומות מן העבר יכולות להשפיע בעצמה רבה על תגובות למשברים נוכחיים. התגובות טבעיות, אבל ייתכן שיש צורך בעזרה נוספת. איך אתה מושפע?כל אחד מושפע מאסון או מפיגוע. מידת ההשפעה של האירוע תלויה בגורמים האלה:
כולנו חווים מידה זהה של מצוקה, אבל ייתכן שתגלה כי חלק מהתסמינים שלהלן מוכרים לך במיוחד:
יש לזכור שחוויה טראומטית משפיעה עלינו הן במישור הפסיכולוגי והן במישור הפיזיולוגי. טבעי להפנים מתח, וזה עשוי לבוא לידי ביטוי בצורת כאב ראש, כאב גרון ולחץ דם גבוה. אם יש לך היסטוריה של לחץ דם גבוה או בעיות לב, כדאי שתפנה לרופא ותקפיד להשגיח על מצבך.
זה נורמלי?בהחלט כן. חשוב מאוד לזכור זאת. כל אחד מאתנו מושפע בדרך משלו. אלה תגובות נורמליות של אנשים נורמליים למצב לא-נורמלי. אהבתי את המשפט הזה!! האם יש פרק זמן סטנדרטי להימשכות התסמינים האלה? אפשר לענות על שאלה זו בעזרת שאלה אחרת: האם יש אנשים סטנדרטיים? משך הזמן שאנשים חווים את התסמינים תלוי בכמה גורמים:
המידה שבה האירוע מאיים על הביטחון האישי לטווח ארוך -ככל שהמשבר קצר יותר, תהיה ההתאוששות מהירה יותר. תאונת דרכים, על כל הכאב הכרוך בה, מתרחשת בתוך שניות. אף כי לוקח לקרבן זמן להתאושש, יש לקוות שיתחיל לנהוג שוב. לעומת זאת, ככל שהסבירות להישנות האירוע גדולה יותר, יימשכו התסמינים זמן רב יותר. לאחר הפיגוע במגדלי התאומים חששו פסיכולוגים שמא פיגוע נוסף בתוך חודש יפגע בהתאוששות של מי שנפגעו ישירות ויזרע פחד וחוסר יציבות בכל רחבי ארצות-הברית. הגרוע מכול הוא הפוגה לאחר סדרה של פיגועים ואז פיגוע נוסף. אנשים כבר מתחילים לנשום לרווחה ולקוות, ואם הרגיעה הזאת מגיעה אל קצה, התסמינים עלולים להיות חריפים יותר. אנשים יהיו מדוכאים יותר ויחששו לקוות.
האם היו התנסויות בעבר אשר עשויות לעורר תגובה נוספת -הכוונה אינה דווקא להתנסויות בגוף ראשון. יכול להיות גם קרוב משפחה או חבר שעבר חוויה דומה. אבל התנסות בטראומה בגוף ראשון מקשה מאוד על ההתאוששות בפעם השנייה.
מתחים אחרים בחייך -כולם עוברים תקופות קשות בחייהם - קשיים עם אחד הילדים, תקופה קשה בחיי הנישואים או התפרקות מוחלטת שלהם, פוטרת מעבודתך, מישהו במשפחה חולה מאוד... אין-ספור אפשרויות. המתח והטראומה בעקבות פיגוע טרור אינם מחליפים את המתחים הקיימים בחייך אלא מתווספים עליהם.
התגובה הרגילה למצבי מתח -מישהו ש"מתפרק לגורמים" בקלות יתקשה מטבע הדברים להשיב לעצמו את האיזון. יש לי קרובת משפחה בעלת נטייה להיסטריה. תמיד היא מתקשרת ראשונה לבשר בשורות רעות, אם זה ניתוח בשלפוחית השתן של הדודה שלי ואם זה מישהו שמתגרש. היא הראשונה לדעת והראשונה להפיץ את הבשורה. תמיד יש לה מה שהיא עצמה מכנה "דפיקות לב". לא צריך הרבה כדי "להדליק" אותה, והיא נהנית מאוד מתשומת הלב שהיא מקבלת. זו אמנם דוגמה קיצונית, אבל יש הרבה אנשים שמתקשים להתמודד עם משברים. האנשים האלה, מטבע הדברים, יתקשו הרבה יותר להתמודד עם חוויה טראומטית ויזדקקו ליותר תמיכה כדי להתאושש. כמה זמן יחלוף עד שיתאוששו? בהתחשב בשלושת הגורמים שלעיל, ההתמודדות יכולה להימשך שבועות עד חודשים. לכל אחד מאתנו מסגרת זמן משלו להתאוששות. מה אוכל לעשות כדי לעזור לעצמי?ישנם כמה כללי מפתח:
להבין שמה שאתה חווה הוא בגדר הנורמהתן לעצמך הזדמנות להתאושש ואל תאיץ בדברים.
ללמוד מהתנסויות העברכולנו עברנו מצבים קשים בחיינו. שאל את עצמך, "איך התמודדתי עם המצב ההוא?" ונסה ליישם זאת במצב הנוכחי. חברה סיפרה לי שהיא התחילה לצייר בצבעי אצבעות אחרי שהתגרשה בגירושין קשים במיוחד. כעבור כמה חודשים כבר הרגישה פחות צורך לצייר, ובסופו של דבר היא הפסיקה. עכשיו, כשהמתח סביב הפיגועים מתגבר, שוב יש לה צורך לצייר.
לדבר עם אנשים מקורבים לכם על מה שאתם מרגישיםאף על פי שזה עלול להיות קשה; אם אתה ובת הזוג שלך עברתם את החוויה יחד, אפשר שתפיקו תועלת מהצטרפות לקבוצת תמיכה מקצועית. כדאי גם לדבר עם חברים.
לארגן קבוצות מקומיותביישובים ובשכונות, גילה (שכונת בירושלים שספגה פיגועי ירי רבים במשך השנים 2000-20001) למשל, התארגנו קבוצות תמיכה על פי שפה וקרבה. גויסו אנשי מקצוע מקומיים כדי להנחות את הקבוצות; הקבוצות נפגשו כמה פעמים ואז התפזרו, עם התפוגגות המתח (כך יש לקוות). מה שחשוב הוא שקבוצות כאלה מאפשרות לכולם לראות שאחרים עוברים את אותם דברים - ויש בכך כדי לגרום להשתאות ולהקלה בקרב משתתפים רבים. לנשים קל יותר להשתתף בקבוצות כאלה. לגברים זה קשה לעתים קרובות. אפשר לטשטש זאת בשמות כגון "לעזור למשפחה להתמודד", כי לרוב הגברים אין בעיה להצטרף לקבוצות כאלה. לנסות לחזור לשגרה במהירות האפשריתהחזרה לשגרה מאלצת אותך להיכנס לפעילות מובנית, ובכך יש תמיד כדי להוביל לצורת חשיבה בריאה יותר.
להתעמלאם אתה נוהג להתעמל בקביעות, הצב את הפעילות הזאת במקום גבוה ברשימת סדר העדיפויות שלך. אם אינך נוהג לעשות זאת, בהחלט הגיע הזמן להתחיל בכך. להתעמלות תועלת מבחינות רבות: היא משחררת מתחים ונותנת תחושה כללית טובה. היא חשובה במיוחד במצב כזה.
לתת לזמן לחלוףיש טעם רב באמרה הנודעת שהזמן עושה את שלו. המצב אכן משתפר - אבל בשלב מסוים אולי תרצה לעצור את השיפור. תעדיף אולי לשקוע בכאב ובמרה שחורה. ייתכן שאפילו תכעס אם מישהו יאמר לך שהמצב ישתפר. משהו בך יתנגד אולי לתהליך ההחלמה. ההיגיון הפתלתל שמאחורי הדברים הוא שהכאב מאפשר לך לשמור על קשר עם מי שאיבדת.
להתפללבלי קשר לרקע הדתי שלך, תפילות עוזרות. ראינו הרבה אנשים שאינם שומרי מצוות המתפללים ליד מיטות יקיריהם. אין בכך כל צביעות. רוב האנשים מאמינים בהשגחה עליונה אפילו אם הם בוחרים לא לקיים אורח חיים דתי פורמלי. התפילה משמשת גם דרך להביע אהבה, דאגה ותקווה. ייתכן שתרצה לשוחח עם מנהיג דתי שאתה מעריך ולשאול אותו את השאלות שמטרידות את כולנו לאחר טרגדיה.
לשמור בהישג יד מידע לשעת חירוםשמור בהישג יד, למשל על המקרר או ליד הטלפון, מספרי טלפון לשעת חירום - של המשטרה או של סיוע רפואי וכן מספרי טלפון של בני משפחה או חברים קרובים. אם מוכנים לשעת חירום, קל יותר להרגיע תחושות של פחד ואי-ודאות. דאג גם שילדיך ידעו היכן אפשר להשיג אותך כשאינך בבית. כשילד יודע היכן להשיג את הוריו, הדבר מקנה לו תחושת ביטחון (ותמיד טוב לעשות זאת). לדבר עם הילדים!הילדים יבחינו בשוני בהתנהגותך לאחר הפיגוע. אולי יפחיד אותם לראות שאתה קורס על הכיסא במקום לצאת החוצה ולשחק אתם. הדאגה הראשונה שלהם תהיה לעצמם. "מה קורה לאבא" יתורגם ל"מה יקרה לנו?". כפי שנראה בפרק הבא, על פי רוב יזדקקו הילדים לאישור שאכפת לך מהם ושתמשיך לדאוג להם. חזור לשגרת החיים עם הילדים. אם אתה נוהג לקרוא להם סיפור לפני השינה, מצא כוח פנימי כדי להמשיך זאת. לעתים אנו מתקשים לגייס את הכוחות למען עצמנו, אך מצליחים למצוא את הכוח כדי לתת למישהו אחר, ואז הרווח כפול. אם תתמודדו יפה עם המצב, תלמדו את ילדיכם שיעור חשוב בהתמודדות.
לבלות יותר עם המשפחהאם אתה רגיל לעבוד עד שעות מאוחרות, נסה לבוא הביתה מוקדם יותר עד שהמתח מתפוגג. לעתים זה עשוי להיות קשה, שכן אחת התגובות הנפוצות היא לשקוע בעבודה; אבל בטווח הארוך, בריא יותר להיות עם המשפחה.
ללכת להלוויות ולטקסי אזכרהתאמינו או לא, השתתפות בהלוויות ובטקסי אזכרה מועילה. אפשר לראות מאות ואפילו אלפי נרות זיכרון שהודלקו במקומות פיגועים. זוהי תגובה ספונטנית המאפשרת לאנשים לבטא את כאבם וכעסם ולהיות חלק מקהילת הצער. אם כמה מבני משפחתך הכירו את הקרבן(ות), לכו להלוויה ולטקסי האזכרה כמשפחה. ראיתי משפחות, חברים ואפילו זרים גמורים עומדים יחד ביום שלאחר פיגוע, נצמדים זה לזה ומנחמים זה את זה. ואחרי כל זה, מתי אני פונה לעזרה?אשתו של דייב, ג'ודי, יצאה במוצאי שבת לפגוש חברה שבאה מחו"ל. לרוע המזל, הן נפגשו לכוס קפה ברחוב בן יהודה, שעה לפני הפיגוע הכפול. ג'ודי חזרה הביתה רועדת, ואף כי היא או חברתה לא נפגעו פיזית, היא סבלה מטראומה ומרגשות אשם על שחשפה את חברתה לחוויה מעין זו. היא אמרה שהיה נורא, אבל סירבה לפרט באוזני דייב מה בדיוק קרה שם. הוא לא ידע כיצד לנהוג: "האם לאלץ את אשתי לדבר על כך? או שמא לתת לה לעבד את הדברים בכוחות עצמה?" לא הייתי ממליץ לאלץ אותה לדבר על כך; אבל הייתי בהחלט מעודד אותה לדבר. כבר הוכח הורדתי "ו" מהמילה "ויותר" שככל שחולף זמן, קשה יותר להתמודד עם טראומה. אבל אולי קשה לג'ודי להיפתח בפני דייב, דווקא משום שהוא בעלה. יש לנו תפקידים מסוימים במערכות היחסים שלנו. ייתכן שיהיה לג'ודי הרבה יותר קל לדבר עם מישהו מחוץ למשפחה. רוב התסמינים שתוארו לעיל הם תסמינים אוניברסליים. הבעיות מתעוררות כאשר הזמן חולף אך התסמינים אינם משתפרים - או אפילו מחמירים. כפי שכבר צוין, משך ההתאוששות הוא אישי ומשתנה מאדם לאדם. הדבר תלוי ביכולתו של האדם להתמודד עם מצבי לחץ, בשאלה אם חווה מקרים דומים בעבר וכן בגורמים חיצוניים. אולם אם מישהו חי במצב שבו הוא חשוף כל הזמן למצבי סכנת חיים, ייתכן שנדרשת עזרה מקצועית. אין כל סיבה לחוש בושה או מבוכה בפנייה לעזרה. בדרך כלל זוהי הדרך המהירה ביותר להתאוששות. להלן כמה סימנים מועילים שיעזרו לקבוע אם כדאי לפנות לעזרה:
לא כדאי לכתוב משהו על עישון? אם הגברת את צריכת הסיגריות היומיות שלך... זכור שפנייה לעזרה משמעותה התמודדות עם המצב כעת, לפני שיחמיר עוד יותר. לעתים דרושות פגישות אחדות בלבד כדי ללמוד כיצד להתמודד ולהתחיל להתאושש בכוחות עצמך. הקונפליקט הגדולמה עושים אם יש ניגוד ברור בין רצונם של ההורים לגונן על הילד שלהם (גם אם הילד בן עשרים או יותר), לבין רצונו של הילד לדעת או להתנסות? הנושא הזה עולה תמיד, והוא יכול להיהפך בקלות לאבק שרפה ולהצית נושאים טעונים רגשית - במיוחד אם מדובר בילדים בוגרים יותר. המצב הטבעי הוא שהורים ירצו להגן על ילדיהם והילדים ירצו שדרישותיהם יובאו בחשבון, אולם הנסיבות והאנשים שונים ממקרה למקרה, ולכן אין תשובה חד-משמעית, וכל מקרה לגופו. יוני, בנה בן ה- 15 של דבי, נכווה בפיגוע. ברגע שהכרתו חזרה אליו החל לשאול שאלות על החברים שהיו עמו בשעה שאירע הפיגוע. דבי ניסתה לדחות את העדכון עד שישתפר מעט מצבו, אך הוא התעקש כל כך עד שלא יכלה עוד להסתיר מפניו את המידע, וסיפרה לו שאחד מחבריו נהרג. יוני דרש ללכת להלוויה ואפילו השיג את אישור הרופא לכך. דבי התנגדה בתוקף לרעיון, משום שחששה שיהיה בכך כדי להזיק לו, רגשית וגופנית כאחד. אמנם הבעיה במקרה זה ספציפית מאוד, אבל הקונפליקטים בין הורה לילד סביב מה שטוב לילד הם עניין נפוץ ביותר. לעתים קרובות הפתרון הטוב ביותר הוא להפנות את הדילמה לגורם מקצועי מחוץ לחוג המשפחה, אם הדבר אפשרי. במקרה שלפנינו עירבה דבי את הפסיכולוגית של בית החולים בתהליך קבלת ההחלטות. למעשה זה יש יתרון כפול. ראשית, אשת המקצוע יכולה להביא בחשבון את שיקולי שני הצדדים ולמצוא פשרה. שנית, אם יש כעס בעניין ההחלטה והשלכותיה, הוא מופנה כלפי מישהו מבחוץ, ובכך מצמצמים את רגשות הטינה או הכעס בתוך המשפחה בעניין ההחלטה. (מה הייתה הפשרה?) תחקור"ספר לי על כך" הוא המשפט השימושי ביותר שתוכל לומר כשתשוחח עם מישהו על מה שעבר עליו. משום כך השימוש בטכניקת התחקור נעשה נפוץ יותר ויותר. הוא נועד לעזור לעובדי ההצלה ולקרבנות של אסונות מסוגים שונים להתאושש מהטראומה הרגשית שנגרמה להם בעקבות החוויה שחוו. המונח "תחקור" הוא מונח מקצועי. הוא נקרא גם ניהול מצב דחק קריטי. בתחקור, ניצולי האסון מתבקשים להגיב על כל מה שהם זוכרים מהאירוע, על פי סדר המאורעות כפי שהוא זכור להם. הדגש הוא על שחזור עובדתי של מה שאירע, ולאו דווקא על התגובות הרגשיות של המשתתפים כלפיו. הניסיון מורה כי לאנשים רבים, ובמיוחד לאנשי מקצוע שמתמודדים עם אסונות, יש לעתים הסתייגות מהשתתפות במפגשים שבהם הדגש הוא על רגשות. בעיניהם, מפגשים כאלה הם "רגשניים מדי", או שהם מודים שאין ביכולתם להתמודד עם הדברים מבחינה רגשית. ואולם, לאותם אנשים אין שום בעיה להשתתף במפגש שבו המטרה המוצהרת היא איסוף מידע כדי לקבל תמונה ברורה ושלמה של מה שקרה בדיוק בזירת האירוע. הדבר מאפשר להם להתעמת עם החוויה בחברת אנשים שמבינים מה עבר עליהם, וכך גם הפגיעה הנפשית מתחילה להירפא. את מפגשי התחקור צריך לנהל איש מקצוע בעל מיומנות ספציפית. חשוב מאוד שהתחקור ייעשה סמוך ככל האפשר למועד האירוע (בדרך כלל 72 שעות עד שבוע מן האירוע). התחקור צריך להיעשות בארבע עיניים או בקבוצה קטנה. התברר שהניסיונות לתחקר בקבוצה גדולה לא היו יעילים.
כ- 20% מקרבנות פיגועים לוקים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית. ואולם, בתחקור הראשוני אין אפשרות לאתר הפרעה זו משום שמטבע הדברים, כל מי שמשתתף בתחקור לוקה בטראומה רגשית כלשהי. לכן חשוב מאוד לקיים פגישה שנייה עם הקרבנות שבועיים-שלושה לאחר האירוע. עד אז הטראומה הראשונית שוככת ואפשר להבחין אם מתפתחות הפרעות הקשורות בטראומה לטווח ארוך ואף לטפל בהן מוקדם ככל האפשר. לשם הפשטות, השתמשתי בגוף שלישי יחיד בזכר לאורך הספר, אך ברור שכל המונחים חלים על שני המינים.
|
||
