פרק 6

מתח מתמשך

שנים רבות היה אביו של דוד חולה באלצהיימר. במהלך מחלתו הממושכת סבב כל קיומו של דוד סביב הטיפול באביו: לארגן לו ביקורים אצל הרופא, להשיג לו תרופות ולממן את ההוצאות. לקראת סוף ימיו של האב, נאלץ דוד לארגן לו טיפול צמוד. דוד חש שהוא חי ממשבר למשבר. הוא היה מתוח ומותש. לילה אחד נשבר ואמר שהיה רוצה שכל זה ייגמר כבר; ואז הוא חש אשמה כבדה, הלך לדירתו של אביו ושהה שם כל הלילה, אף על פי שהייתה שם אחות.

העובדה שמחלה ממושכת של אדם קרוב גורמת למתח עצום אינה חדשה לאיש. אולם אפילו מחלה ממושכת מסתיימת בסופו של דבר - עם החלמתו או עם מותו של החולה. על כל פנים,  באיזשהו מקום אתה יודע שיהיה לזה סוף.

עתה הבה נחשוב על סיוט אמִתי - מתח שאינו מסתיים לעולם. תארו לעצמכם שאתם הולכים במסדרון אפור של מתח, בלי כל אפשרות להיחלץ ממנו. זו היא המציאות עבור אלפי בני אדם החיים תחת האיום של פגיעה פיזית או הנמצאים בלחץ רגשות.

מאז ספטמבר 2000 חוותה ישראל  מאות פיגועי  רקטות וטרור. לעתים ישנם תקופות הפוגה ארוכות שאנו מקווים יהפכו למצב קבוע אולם. בלי קשר לדעות הפוליטיות, התנפץ לרסיסים החלום המשותף על קץ הסכסוך. הרעיון למצוא דרך לחיות בשלום עם שכנינו בימי חיינו נראה עתה כמעט בלתי-אפשרי, וכך אנו נותרים עם ראייה קודרת של העתיד הנראה לעין. עתה יש לבחון את הטראומות שדנו בהן קודם מנקודת ראות שונה. אם אינך יכול לומר לילדים (או לעצמך), "אל תדאג, עוד מעט ייגמר הכול", אתה נכנס לעולם של מתח מתמשך.

כשחיים במתח כזה, גם לתקריות פעוטות עשויות להיות תוצאות מוגזמות, או מה שמכונה "השפעה בלתי-הולמת". ויכוח על שעת ההשכבה יכול להתפתח לעימות בצעקות, שיוצא עד מהרה משליטה. גם נהיגה בכביש בלילה עלולה להיות נקודת התלקחות.

לחנה אין ילדים קטנים, ולכן היא אינה ממהרת הביתה בסוף המשמרת שלה בבית החולים. על פי רוב היא מטלפנת לבעלה כדי להודיע לו מתי לצפות לשובה. הוא מגיע הביתה מוקדם יותר. תקריות ירי אחדות אירעו בכביש המוביל אל היישוב שלהם, וחיי הנישואים של בני הזוג  התערערו לגמרי, כשחנה שכחה לטלפן ערב אחד. דאגתו של בעלה התפרצה והוא הטיח לעברה בצעקות דברים על חוסר ההתחשבות שלה. היא הגיבה בהאשמות משלה. לאחר מכן תיאר בעלה איך הצטבר אצלו המתח מרגע לרגע כאשר דמיין לעצמו מה עלול לקרות, ואז נכנסה חנה הביתה בריאה ושלמה, והוא פשוט איבד שליטה.

חיים על הקצה

נסו להחזיק בידכם גומייה ולמתוח אותה בידכם השנייה. כפי שוודאי תבחינו, היא אינה נעה או רוטטת. עכשיו הכו עליה קלות באצבע; כך תחושו ותראו את הרטט. בעוד הגומייה מתוחה, הכו עליה פעם נוספת. כפי שתוכלו לראות, כל מתיחה קלה גורמת לה לרטוט: ככל שהגומייה מתוחה יותר, כך היא רוטטת יותר. זוהי המחשה מתאימה למה שקורה בתקופה של טרור.

בתקופות כאלה מצפים מאתנו להפגין חוסן מול הטרור. משום כך, הדיבורים על דיכאון ותחושה של יאוש מתקבלים בהרמת גבה ונחשבים לא-פטריוטיים. המסר הוא: אם אנחנו מודים ברגשות כאלה, אנחנו נותנים יתרון לאויבינו. הדבר נכון במיוחד בסביבה שבה יש לחץ סביבתי להדחיק רגשות ותגובות שמתעוררים כדרך הטבע בתקופות מתח.

לדעתי, התגובה ההפוכה היא התגובה הנכונה. רצוי ובריא להודות שלעתים תוקפות אותנו תחושות של יאוש ופחד. השאלה איננה "מה מותר לנו להרגיש" אלא "איך אנו מתמודדים עם מה שאנו מרגישים? האם אפשר לבטא את הפחדים ולא להניח לפחד וליאוש להשתלט עלינו?"

ישנו גם חשש שמא אם נפתח את תיבת פנדורה ונרשה לעצמנו לחוות - וגרוע מכך - לבטא את פחדינו, יצאו הפחדים משליטה וישתלטו על חיינו.

תסמיני המתח המתמשך

כעס

"מה קורה לי?", שאלה אם אחת, "אני מתפרצת בלי שליטה על כל דבר קטן, ואחרי כן אני מרגישה נורא". הכעס מלווה ברגשות אשם, ואז הסצנה חוזרת על עצמה. "אילו רק יכולתי לראות שיש למצב הזה סוף, הייתי מסוגלת להתמודד אתו", מתלוננת אישה אחרת. "לפעמים אני מתחילה לבכות בגלל עניין שטותי ממש".

רגשות מודחקים נוטים להתפרץ בדרך הרסנית. דני לא היה מודע כלל למתח שהיה נתון בו בנהיגה אל העבודה וממנה, ואם שאלו אותו, הוא ביטל בזלזול כל אפשרות של פחד. יום אחד נסע אתו  השכן שלו, ואז שאל אותו בעדינות אם הוא תמיד נוהג באגרסיביות כזו. דני נהג במהירות של 120 קמ"ש ועקף מכוניות בקו לבן.

שרירים מתוחים

לאנשים רבים שנוהגים באזורים קשים, כואבים הגב והצוואר. במהלך הנסיעה הם מקמרים את כתפיהם, וכך נוצרת מתיחות בשרירי הגב והצוואר. לפעמים הם אפילו עוצרים את נשימתם. ברגע שהם מגיעים הביתה בבטחה, הם נושמים נשימה עמוקה, אפילו במודע. כל אלה הם תגובה למתח שבנהיגה.

דיכאון

דיכאון הוא תסמין נוסף למתח מתמשך. אין פירוש הדבר שאתה מדוכא כל הזמן. תחושות של אדישות ולאות עשויות לבוא בגלים ולאפוף אותך. אפשר שתתקשה לתכנן את מסיבת יום ההולדת של בנך בן החמש או שלא תיזום בעבודה. לאישה אחת לא היה כוח להחליף את החיתול של הילד שלה, והיא החליטה לחכות עד שבעלה יחזור הביתה.

דיכאון ויאוש אינן מחלות שקל לדבר עליהן. אמנם אם נסתובב בחדר מלא אנשים מדוכאים שנראים אומללים, נקלוט את ה"ויברציות" בחדר. אבל אם נסתובב בחדר דומה שבו אנשים מדברים לא רק על הדיכאון שלהם אלא גם על מה שאפשר לעשות כדי להתגבר עליו, תהיה בו אווירה שונה לחלוטין. נכון, אפשר שאם נדבר עם מישהו מדוכא, גם אנחנו "נידבק" בדכדוך, אבל האלטרנטיבה גרועה בהרבה. מישהו באמת מעלה בדעתו שלא יבחינו אם הוא מדוכא, גם אם הוא אינו נותן לכך ביטוי מילולי?

ככל שקשה לנשים, לגברים קשה ומסובך הרבה יותר לדבר על תחושות של דיכאון ופחד, משום שהדבר נוגד את התפקיד הגברי הסטראוטיפי. הדיכאון נחשב חולשה, ולגבר אסור להפגין חולשה. כמו כן, גבר תופס את תפקידו כ"מגן". איזו מין הגנה הוא יכול להציע אם הוא מודה ביאוש? האם יאושו לא יגרום לשאר בני המשפחה לאבד תקווה? אז מה הוא עושה? מעמיד פנים שתחושות היאוש אינן קיימות כלל.

יש יתרון נוסף ל"הסתגרות". כפי שתיאר מישהו ברגע של גילוי לב, "אני מסתגר כאילו הייתי בתוך פקעת. אם אני בתוך פקעת, דבר אינו מטריד אותי, אני לא רואה ולא שומע כלום". כשחשב על כך עוד קצת, הוסיף בשקט, "ואף אחד גם לא יכול לראות אותי. כשהייתי ילד והייתי הולך בעיניים עצומות, הייתי בטוח שאם אני לא רואה אף אחד, אף אחד גם לא רואה אותי".

אדישות

תסמינים נוספים של מתח מתמשך כוללים  חוסר עניין בתכנון תכניות וחוסר תיאבון או אכילה עצבנית - או שילוב של השניים. ישנה גם ירידה בחשק המיני. שתי סיבות לכך: האחת היא שיחסי מין פירושם תקשורת. מכיוון שהתקשורת עשויה להיות קשה לאנשים שרוצים להסתגר בתוך פקעת, יחסי מין עשויים להיות פלישה לבידוד שהם גזרו על עצמם. סיבה נוספת היא שיחסי מין הם דבר מהנה. אנשים רבים אינם מרשים לעצמם ליהנות כאשר יש צער כה רב סביבם.

התנתקות

לעתים קרובות, התגובה לאסונות ופיגועים מרובים היא קהות חושים או ניתוק רגשי. מנגנון הגנה זה דומה במובנים רבים לניתוק הזמני שמתרחש בשלבים הראשוניים של הלם. זה הופך להיות יותר מדי, ואז אנו מתנתקים. משום כך בזמן השואה המשיכו תושבי הגטאות בדרכם ברחוב, בלי לעצור ולהגיב לגופות שנאלצו לעבור על פניהן.

הסכנה שבהתנתקות היא שיש בה כדי להוביל לנסיגה רגשית גדולה יותר שתלווה בדיכאון. "אל תספר לי, אני לא רוצה לשמוע", היא תגובה נפוצה. ככל שמצב זה מתמשך על פני תקופה ארוכה יותר, כך דרושה התערבות מקצועית. עם זאת, קשה יותר לאנשים הסובלים מניתוק רגשי למצוא את האנרגיה כדי ליזום פגישה טיפולית ולהשתתף בה.

מה עושים אם כך אם לפנינו נמתחת דרך ארוכה רוויית מתח?

כמו בסוגים אחרים של מתח, חשוב להבין מה שעובר עלינו. שיחה עם אחרים תעזור לנו לגלות שאיננו היחידים הרבים יותר עם בני הזוג או "מחטיפים" יותר לילדים. אלה תגובות טבעיות. אין פירוש הדבר שברגע שנבין זאת, נצא פחות מן הכלים; אבל לפחות נדע יותר מה קורה לנו - וזוהי כבר מחצית הדרך.

קבוצות הזקוקות ליתר תמיכה

קבוצות מיוחדות זקוקות לתשומת לב מיוחדת. בין הקבוצות הללו אפשר למנות עולים חדשים (בהם נעסוק בפרק 4), משפחות חד-הוריות, זוגות חשוכי ילדים (שיכולים להיעזר בקבוצות תמיכה מיוחדות) וכן קשישים.

את הקשישים אפשר לחלק לשתי קטגוריות; מי שמתגורר עם בני המשפחה ומי שהילדים שלו אינם מתגוררים בקרבת מקום. מטבע הדברים, לקבוצה הראשונה יהיה קל יותר להיות חלק מסביבה מתפקדת ותומכת (כך יש לקוות). מן הקבוצה השנייה מתעלמים לעתים קרובות, משום שהם נותרים ברקע ואינם נותנים ביטוי קולני לצרכים שלהם. ככלל:

• הם ניידים פחות וחוששים לצאת מן הבית
• ייתכן שיש להם יותר זמן לצפות בחדשות ולכן הם סובלים ממתח רב יותר
• אפשר שהם מתקשים לעקוב אחר המתרחש ומשום כך הם חרדים יותר
• מצבם הפיזי עלול להשפיע על יכולתם להתמודד עם המצב
• התמיכה הטבעית שלהם (כלומר, משפחה) עשויה להיות רחוקה

כלים להתמודדות

יש שתי דרכים לשמור על איזון. האחת היא באמצעות הקהילה, והשנייה - אישית.

פעילויות בקהילה

אם התמזל מזלך לגור בתוך קהילה קטנה, ישנן כמה פעילויות שצריך לארגן. אם קהילה מגיעה להכרה פומבית שלכולם יש בעיות ושכולנו בסירה אחת, חברי הקהילה מבינים שהם לא לבד, ויש בכך כדי להקל על ההתמודדות עם מצב קשה.

ככלל, רובנו מתמוטטים כמעט באפיסת כוחות אל תוך הכורסה אחרי יום שלם של עבודה והכנת ארוחת ערב לילדים. קשה מאוד למצוא את האנרגיה לצאת שוב מן הבית כדי ללכת למועדון או להשתתף בפעילות - ונוסף על כך עוד לשלם על זה... אבל הפעילויות האלה הן שמוציאות אותנו משגרת חיינו לשעה-שעתיים ומאלצות אותנו להיפגש עם אנשים אחרים שיעשירו את חיינו.

הקהילה צריכה לארגן ולסבסד פעילויות נוספות הן למבוגרים הן לילדים. פעילויות כגון יוגה, פעילויות ספורט מאורגנות או פרויקטים באמנות יכולות לעזור לשחרר מתח וכן לספק דרכים לתעל את האנרגיות שלנו לאפיקים חיוביים. הרצאות, קונצרטים ומופעים - כל אלה משמשים להפגת המתח ומעוררים בנו עניין. ואולם, טבעי שדווקא בעתות מתח יעדיפו אנשים להישאר בבית; ייתכן שאין להם אפילו האנרגיה הדרושה להשיב על טופס הרשמה ולשלוח אותו במעטפה ממוענת ומבוילת. הקהילה צריכה להיות פעילה במיוחד כדי להגיע אל אנשים ולעודד אותם לבוא.

ייעוץ פרטי

חיי הנישואים עומדים כמעט תמיד בקו החזית במהלך מלחמת המתח. בן הזוג הוא הראשון שיבחין במתח הנוסף. לעתים הוא גם הראשון שיחוש בנטל הדיכאון או הכעס המתלווים למתח. הוסיפו על כך את העובדה שבחיי נישואים רבים יש תקופות לא-קלות, והרי לכם מתכון לזוגות לא-מאושרים.

הבעיה היא שרוב הזוגות מסרבים לדבר על חייהם הפרטיים אלא אם חיי הנישואים שלהם ממש עלו על שרטון. למרבה הצער, עד אז הבעיות כבר חמורות יותר וקשה יותר לפתור אותן.

אמנם אנשים רבים מסרבים לדבר על הבעיות האישיות שלהם, אך הם פתוחים יותר ללמוד כיצד להתמודד עם בעיות הקשורות במתח עם הילדים. הם יפנו לייעוץ כיצד לשפר את היחסים שלהם עם הילדים או כיצד למנוע את הידרדרות הציונים בלימודים, ואילו את הבעיות האישיות ישאירו מאחור.

הקהילה יכולה לארגן ולסבסד ייעוץ להורים ולילדים. על פי רוב יועץ טוב יוכל להבחין אם יש בעיות בסיסיות גם בין בני הזוג ולנווט מקצת מהשיחות לבעיות האלה בליווי עצות קונקרטיות כיצד להתמודד עם הבעיות על בסיס יום-יומי.

מפגשים בקהילה

לאנשים רבים לא מתחשק לצאת מן הבית, ולכן אפשר לארגן פעילויות רבות במישור המקומי וכך לאפשר לאנשים להישאר קרוב לבית.

• קונצרט, עם פרסום מקדים אפקטיבי, עשוי להיות רעיון טוב
• תחרות אפייה קהילתית
• כתיבת מכתבים וארגון חבילות לחיילים
• הצטרפות למשמר האזרחי או לכוח השמירה השכונתי

אפשר לארגן צוותים לפי שכונות. תפקידם יהיה לטלפן לאנשים ולהזכיר להם את הפעילות או לבקש מהם לעודד את השכנים שלהם להגיע.

פעילויות לנוער

אפשר להקים ועדה המורכבת מכמה הורים, איש מקצוע או שניים ואדם מטעם הקהילה כדי שתחפש רעיונות יצירתיים ולא-יקרים. לדוגמה, פרויקט אקולוגי לבני הנוער שהתמריץ לו יהיה טיול בסופו. פרויקט כזה עשוי להועיל לקהילה, לתת לאנשים תחושה טובה שעושים משהו חיובי ולהגביר את תחושת הערך העצמי של בני הנוער. פעילויות מחנאות והישרדות עוזרות להגביר תחושות של עצמאות ואי-תלות. לריקודים ולמלאכות יד, בעיקר לקרמיקה, יש  ערך משחרר רב.

עזרה ראשונה אישית - עוד עצות להתמודדות

איך לחיות עם פחד או חרדה

יש הורים שלא מרשים לילדים שלהם ללכת לקניון או אפילו לצאת מן הבית בשעות החשכה. חוץ מבמקרים שבהם ממש מסוכן לנסוע בלילה, חשבו איזה מסר משדרים בכך לילדים. איש מאתנו אינו יכול לשפוט הורים אחרים או לומר להם מה להרשות ומה לאסור על ילדיהם. עם זאת, אנו, כהורים, צריכים להיות כנים עם עצמנו ולשאול האם זו תגובה לחרדות שלנו או האם מה שאנו עושים הוא אכן לטובת הילד.

לא משנה מה הם הגבולות שתחליטו לתחום, רצוי מאוד לדון בהם בפתיחות עם הילד. אתי סירבה להרשות לבתה בת ה- 12 ללכת לקניון, וכפי שתוכלו לתאר לעצמכם עורר הדבר  לא מעט ויכוחים בבית. דיברנו על היחסים שלה עם בתה, והיא אמרה בגילוי לב, "אם ארשה לה לצאת מהבית ויקרה לה משהו, לא אוכל לסלוח לעצמי לעולם". לשאלה אם היא באמת חושבת שיש סכנת חיים בנסיעה באוטובוס ובהליכה לקניון, השיבה אתי "מובן שלא, אבל מה הקשר?"

איני מכיר הורים שאינם ממתינים לילדים בחרדה עד שיחזרו הביתה במכונית אחרי יציאה. אנו ההורים מתוחים כאשר הילדים מתגייסים לצבא, כאשר הם יוצאים לטיול - כמעט בכל מצב שאין לנו כמעט, או בכלל, שליטה עליו. הורות כרוכה במתן אפשרות לילד להסתכן. אין בכך כדי לומר שעלינו לאפשר לילד בן 17 לטייל לבד במדבר, אבל עלינו לדעת מתי לאפשר לילדינו להחליט בעצמם. אפשר להיות חרדים - זה בסדר גמור. אבל עלינו למצוא את הכוח להיות חרדים בשקט, ולא להניח לפחדים שלנו להפריע לילדים לגדול ולהיות אינדיבידואלים ובני אדם בוגרים בעתיד.

ערוך בראשך רשימה של "נקודות התלקחות". מתי אתה חש מתוח במיוחד? לכולנו יש נקודות חולשה משלנו. המטרה היא להכיר אותן ולהחליט כיצד להתמודד עמן. לעתים קרובות, ברגע שאנו מנתחים את הבעיות שלנו אפשר למצוא פתרון פשוט יחסית. לדוגמה, יכול להיווצר מתח אם לא יודעים היכן נמצא בן הזוג או הילד; אפשר לפתור זאת בפשטות, למשל בעזרת טלפון סלולרי. לעתים קרובות אפשר להפיג מתח סביב נהיגה, אם נעזרים בתחבורה ציבורית.

להתרחק מהכול

האם כדאי להתרחק מכל זה? בהחלט, אם כי תוכל להפיק תועלת רבה יותר מן הנסיעה, אם תתכנן אותה מראש. אצל רוב האנשים, עצם המחשבה על חופשה - אפילו בעוד חודשיים - מפיגה את המתח. טפל בפרטים לאט לאט; חשוב לאן כדאי לנסוע; שוטט באינטרנט; השג חוברות; אפילו תכנן חופשה עם עוד זוג.  קנה לך משהו חדש לנסיעה - החל מנעליים חדשות וכלה בכותונת לילה סקסית.  כך יהיה לך משהו אחר לחשוב עליו. ולא פחות חשוב, זה ישנה את צורת ההתנהגות שלך מחשיבה שלילית על החיים לצורת חשיבה חיובית יותר.

התנתקות יומית

קח לעצמך פסק זמן בכל יום כדי ליצור לעצמך מפלט יומי - רבע שעה של האזנה למוסיקה שאתה אוהב או קריאת ספר שכבר רצית להתחיל לקרוא. זה לא חייב להיות משהו ממושך; לא לוקח הרבה זמן להירגע. נתק את הטלפון, בקש מהילדים לצאת קצת החוצה ואמור להם שאתה זקוק לכמה רגעים של שקט.

ומה אם הילדים באים בדרישות בדיוק כשאתה רוצה לנוח ולהירגע? באת הביתה אחרי שבוע שלם של עבודה, הדחת את הכלים שנשארו בכיור, וסוף סוף יש הזדמנות לשתות כוס קפה ולקרוא עיתון. בדיוק אז הילדים ניגשים עם שאלות מכאן עד הודעה חדשה.

אין סיבה לוותר על הקפה שהשתוקקת לו, אבל מצד שני אין סיבה לתת לילדים על הראש. אתה יודע שזה עשוי לקרות, ולכן אפשר לעבור על הסצנה בראש ולתכנן מראש איך להגיב. אנשים מגיבים בעצמה פחותה למצבים שהתכוננו אליהם מראש.

למה לא להתפשר? הנח את העיתון (לרגע), הבט בעיניו של הילד ואמור, "שמע, חמוד, חשוב לי לשמוע מה שיש לך לומר, אבל כרגע אני זקוק לכמה דקות לעצמי. תחזור אליי בעוד עשר דקות ותזכור מה רצית להגיד לי".

תגובה כזו משיגה מטרה כפולה: לא נתת לילד להרגיש דחוי; ומצד שני, נתת לו להרגיש שהוא חשוב לך. שנית, הוא לומד להבין שגם אתה זקוק לפעמים לכמה רגעים לעצמך.

שאלו אותי, "אם אני לוקח פסק זמן להירגע, זה לא נחשב לבריחה מן הבעיה?" התשובה היא: לא. האמינו לי, בעיות היום-יום יישארו גם לאחר המנוחה. אבל מה שיקרה הוא שתהיו רגועים יותר ותחדשו את מלאי האנרגיה שלכם. זכרו, אפילו סוללות "דורסל" נגמרות!

ג'יין ביטאה חשש: "אם ארשה לעצמי להירגע, לא יהיה לי כוח לקום". לפעמים מגלים שאין די בדקות הספורות שהקצבתם לעצמכם. אתם יודעים מה? העולם לא יתמוטט אם תרשו לעצמכם עוד כמה דקות! "ואם אתמכר?", שאלו אותי. אני יכול להבטיח לכם שאם יש לכם ילדים בבית, יהיה לכם מזל אם תצליחו "להשחיל" חצי שעה. מישהו ירצה לאכול או לשתות משהו, או סתם להתקוטט עם אחיו...

אם יש לכם ילדים גדולים יותר, נסו להפקיד בידיהם אחריות לאחים הקטנים לפרק זמן קצוב. היתרון בכך כפול: גם תקבלו את פסק הזמן שאתם זקוקים לו וגם תהיה בכך פעולה חינוכית וחיובית כלפי הילד הגדול והאחראי.

אל תרגישו שאתם חייבים להיות אם-השנה או אב-השנה!

אם קשה לכם לגייס כוח לכל פעילות נוספת שהיא, נסו לחלק אותה למנות קטנות, לדוגמה - מסיבת יום הולדת לילד. היום רק תחליטו (עם הילד) את מי להזמין. אולי גם תכתבו הזמנות, אבל זה הכול, אפילו אם אתם מרגישים שאתם מסוגלים לעשות עוד משהו. אחרת, בפעם הבאה שתגידו לעצמכם "אני אעשה רק עוד את זה...", תזכרו בתת-מודע את הפעם האחרונה שבה עשיתם כמעט את הכול, ואז לא תהיו מסוגלים אפילו להתחיל. למחרת, תכננו את התפריט וכן הלאה וכן הלאה.

היפגשו עם חברים.

מפגש ובו מוזיקה או סרט יכול פשוט לעזור להתפרק. אין ספק שהשיחה תגיע לדיון על דרכי התמודדות. תופתעו לגלות שאנשים רבים חולקים עמכם את מחשבותיכם ופחדיכם. אל תמעיטו בערכו של סרט מצחיק. בריחה מהמציאות? ועוד איך. אבל לזמן מה תצחקו, תחייכו ותרגישו טוב יותר. גם לאחר שתחזרו כבר הביתה, ילוו אתכם שרידי התחושות הללו.

היגמלו מהתמכרות לחדשות.

רבים מאתנו מכורים כפייתיים לחדשות. לא משנה מה אנחנו עושים, אנחנו עוזבים הכול ומהסים את כולם מסביבנו, "שקט, חדשות!". כבר הזכרתי בפרק 2 בקשר לילדים, שעלינו לצמצם גם את צריכת התקשורת שלנו עצמנו. המתח עולה בבת אחת למשמע צלילי הפתיח של מהדורת החדשות. החליטו מראש מתי להקשיב לחדשות, והקפידו על כך. אם אין  משבר של ממש, נסו לשים דיסק של מוזיקה ולהימנע מהקשבה לחדשות בשעות אחרות.

ולבסוף, הקדישו זמן לילדים!

על רקע כל מה שמתרחש יחושו הילדים בלבול ואף תלישות. מצאו זמן לקרוא אתם בכל ערב ו/או להקשיב להם. ילדים גדולים יותר עשויים להיות נבוכים מחיבוקים בפרהסיה, אבל אפילו הם זקוקים לשאוב ניחומים מזרוע סביב כתפיהם. השגרה של משקה חם וספר טוב לפני השינה מחוללת פלאים בהרגעת ילד. הילד חייב להיות מסוגל לסמוך על השגרה, ויהי מה.

כל מה שנכתוב לא ישנה את המצב. איננו יכולים לנתק את עצמנו ממה שמתחולל סביבנו, אבל עלינו לשאוף שהמצב לא יכריע אותנו. התקווה היא שצורת התייחסות כזאת תעזור לנו לשמור על האיזון ותיתן לנו כוח לעבור את הימים הללו.