|
||
פרק 7:תחת מצור מבין מצבי הלחץ המוכרים לנו, החיים תחת אש בלתי פוסקת ויומיומית הוא אחד המצבים הגורמים למצוקה קשה ביותר.. הסיבה המרכזית לתופעה ברורה. רוב הפעמים בהם אנו נאלצים להתמודד עם מצב מאיים או טראומטי, מתרחשות מחוץ לבית. גם אם אנו מפחדים מנסיעה באוטובוס או מהסתובבות במקומות הומי אדם תמיד נותרת לנו בבית סביבה בטוחה המהווה מבחינתנו חוף מבטחים. אולם, כאשר אנו נצורים בתוך בתינו אנו נתונים תחת מתח באופן מתמשך, וללא הפוגה . אין יותר מקום למפלט ולהרפייה מן המתח. גם אם בידינו האופציה לנטוש את האזור המוכה לתקופת מה, די במחשבה שאנו עתידים לחזור בכדי להצית תגובות לוואי. חשבו על כך לרגע . האם הייתם מצליחים להרדם לו ידעתם שאזעקה עשויה להישמע בכל רגע ממהלך הלילה או היום, ולבשר לכם שנותרה לכם דקה לתפוס מחסה במרחב המוגן שבביתכם? סביר להניח שהדריכות לקראת אזעקה הייתה רודפת אתכם גם למקלחת, ואפילו לשרותים. המחשבה "מה יקרה אם..." מלווה כל הזמן. ניסיון להירדם הופך למשימה של ממש. הורה יחשוש: מה יקרה אם לא אשמע את האזעקה, ולא אקפוץ מהמיטה במהירות הנדרשת על מנת לחלץ את הילדים לתוך הממ"ד או המקלט?
פתרון אחד העומד לרשותכם הוא לישון בחדר בטחון עם הילדים. אבל בכך יצרתם בעיה אחרת: פגיעה בפרטיות ובאפשרות לאינטימיות בין בני הזוג, דבר המוביל למתח. גם ילדים בגילאי 3-16 שהורגלו ל"חלל הפרטי שלהם" זקוקים לפרטיות, ויתקשו להסתגל למצב בו הם חייבים לשהות בצוותא, ולצפות באותן תוכניות טלוויזיה, עם אחיהם הקטנים או אפילו עם זרים. וכאן , בטרם ארחיב בהסבר, עלי להדגיש שאם אתה או מי מבני משפחתך נתקף חרדה, עליכם לפנות לסיוע מקצועי. לא תסייעו לעצמכם או ליקירכם ע"י אימוץ פוזת החזק. בשטח פועלים ארגונים רבים בעלי ניסיון, המספקים מענה לפונים ברשת או דרך הטלפון. עליכם להפנים שהימים אינם כתיקונם ולכן לא מצפים מכם להרגיש כרגיל. אחת השאלות הנפוצות ששואלים הורים היא: "כיצד אהיה מסוגל להתמודד עם חרדת ילדי כשאני עצמי אחוז חרדה ?" אנסה לפרק את הנושא למספר כותרות פרקטיות:
הימנע מחשיפת יתר לאמצעי התקשורת. למרות שההמלצה הזאת תקפה לכל אירוע טראומטי בין אם מדובר בפיגוע ובין אם מדובר בסופת הוריקן היא נכונה שבעתיים כאשר אנו דנים בקושי ארוך טווח המשפיע עלינו ישירות בשעת מלחמה או מצור. רבים מאיתנו, כפי שהערתי בנושא פיגועי טרור נצמדים לטלוויזיה או לרדיו בצורה אובססיבית. אנו חשים שככל שנצבור יותר אינפורמציה נוכל לשלוט יותר באירוע. אם נהרהר בנושא נגיע למסקנה שמדובר באמונת שווא, אולם אנשים רבים מתקשים להתנתק מהתקשורת בין אם מדובר ברדיו או בטלויזייה. ברור שלעתים הדבר מועיל כגון במקרה שלא ניתן לשמוע את האזעקה. אבל מדובר במקרה ספיציפי וגם במקרה כזה אם אנו כבר שוהים במרחב מוגן אין כל סיבה להמשיך לצפות לשידורים עד שאחרון המומחים יפרש עבורינו את האירוע מן המרקע. האמת הבסיסית היא שההתמכרות לחדשות מגבירה את הלחץ הנפשי שלנו ובהתאם גם מעלה את הלחץ אצל הסובבים אותנו. לאחרונה (דצמבר 2008 ) שהיתי במקלט ציבורי בשעת התראה לגבי ירי טילים בדרום הארץ. האזעקות פעלו ברצף וכל חמש דקות נשמעה אזעקה. כתוצאה מכך שהינו במקלט בסך הכל 20 דקות. אחת האמהות ששהתה עימנו במקלט האזינה לרדיו ולא הסכימה לכבות אותו או להנמיך את הווליום הגבוה שבקע ממנו. למרות שהנפילות היו במרחק רב מאתנו, היא החלה לגנוח ולרעוד מצד לצד כאשר היא לופתת את הרדיו בידיה. הילדים, שהבחינו במצוקת אמם, פרצו אף הם בבכי. הצלחנו להרגיע אותה דרך שיחה שקטה אתה ועם הילדים ואז הזעקנו את החובשים לספק סיוע נוסף. שכנתה העידה עליה שבמשך השבועיים האחרונים לא משה מהבית אפילו לצורך הליכה למכולת בלי הרדיו, פרט שהעברתי לחובשים. אז מה היא מידה רצויה של חשיפה לתקשורת? כשמדובר בילדים – כמה שפחות יותר טוב וכפי שכבר ציינתי החשיפה חייבת להתבצע תחת ביקורתו של המבוגר המסוגל לשוחח אתם על מה שצפו ולהסביר להם את משמעותו. איך להשיב לשאלות הילדים? גבולות הפירוט והכנות: לא רק גילו של הילד יקבע כמה תוכל לספר לו. עליך גם להתחשב באישיותו של הילד. מה שחשוב : כאשר אתה משיב לו תשובה כנה הקפד לא לנדב יותר אינפורמציה ממה שדרוש להשיב על השאלה הספציפית. האמן לי, אם תשובתך לא תספק אותם הם ישאלו שאלות נוספות. אל תבטיח דבר שאין לך כל שליטה עליו. אם ילדך ישאל "האם יש סיכוי שיפגע בנו טיל?" תוכל להשיב ש"הסיכויים שטיל יפגע בנו קלושים אבל במידה והוא יפגע אנו מוגנים במקלט או בחדר בטחון וכלום לא יקרה לנו כל עוד אנו שוהים שם". כשאנו דנים באירועים מלחיצים עלינו לנקוט בגישה רגועה ועניינית. הימנעו מהתנהגות היסטרית. ילדים דומים לאבן שואבת הקולטת את רמת החרדה אצל ההורים והדבר מקפיץ את רמת הדאגה אצל הילד. ילדים השרויים בפחד עשויים לחוש עצמם בודדים בהרגשה זו. כאשר הם פותחים בשאלות העיקר הוא להעביר להם את המסר שהפחד הוא רגש נורמלי לחלוטין במצב הלא נורמלי אליו נקלעו. שגרה איך אוכל לנהל חיי שיגרה כאשר אזעקה עשויה להישמע בכל רגע? אתה מסוגל תוך הסתייגות. "אנו הולכים לעשות אמבטיה אבל אם תישמע האזעקה החלוק נמצא במצב הכן ותוכל ללבוש אותו מידית ". ארוחת הערב תוגש פחות או יותר בשעה המקובלת אולם אם תיאלץ לעצור אותה באמצע אין כל בעיה בכך. החלק הקשה : שמירה על שגרה תוך שהייה ממושכת בחדר בטחון. הילדים זקוקים לשגרה. הם חשים בטוחים כשהם בשגרה ובחוץ סוער. יש מקום לגמישות אבל ככלל חייבים להיצמד לסדר היום הרגיל לדוג' להקפיד על "טכסי שינה" הרגילים (קריאת סיפור לפני השינה, שיחה על היום שעבר עליהם וכו') מה עלי לענות אם ישאלו אותי האם אני חרד? ענה בצורה כנה : כן בהחלט, אני חרד, אבל אני עושה כמיטב יכולתי להבטיח את בטחוננו. " אתה יכול להיכנס לפירוט לגבי הפעולות שאתה מבצע על מנת להדגים שחרף הפחדים אתה נוקט יוזמה ומבצע צעדים חיוביים לספק סביבה מוגנת. תוכל גם לעודד אותם להצטרף לפעילות נוסח שיגור מכתבים לחיילנו בחזית או ניהול בלוג (הכול בהתאם לגיל). הבעה עצמית למרות שחלק מהילדים יודעים להתבטא הרוב יצאו נשכרים מצורת הבעה אחרת כגון צביעה , משחק עם צעצועים או שעשעוני מספרים. קח בחשבון שתפקידך אינו להציג עמדה שיפוטית. אין רגשות "נכונים" ורגשות "מוטעים". חשוב להעביר לילד את המסר שכל רגש הוא טבעי ולגיטימי ושמבוגרים רבים (להפתעתו הרבה של הילד) חשים בדיוק כמוהו. שינה ולחץ למרות שהפרעות שינה וסיוטי לילה הינם מרכיבים מובהקים של לחץ כבד וגם הפרעות לחץ פוסט טראומטיות לא מדובר במצב אוניברסאלי. אנשים מסוימים, כולל ילדים, מוצאים הרפיה בשינה ולא יתקשו לישון כל הלילה אם הם כבר שוהים בחדר ביטחון. במחקרים שנערכו בזמן מלחמת המפרץ נקבע כי "לא התגלו שינויים בהרגלי שינה אצל ילדים שישנו בחדרים בטוחים". לפי אותו מחקר , גם אם הילדים ניעורו משנתם בחדרים הבטוחים כתוצאה מאזעקה, הם שבו להירדם לאחר שהכול הסתיים. עם זאת, כאשר קיים קשר אישי לאירוע טראומטי נניח לדוגמא שפגע טיל בביתו של השכן הילד עשוי לפתח הפרעות שינה לרבות סיוטי ליל שיקשו עליו להירדם. מה אם הוא מבקש לישון במיטתי? זוהי כנראה השאלה הנפוצה ביותר בקשר להפרעות שינה. על מנת להבין את הנושא עלינו לתפוס את הדברים לאשורם. מדובר בחרדת ניתוק. הילד חרד והוא מבקש את ההרגעה הנובעת מקרבה להורה , או מיטת ההורים (בהיעדרותם). אין תשובה אחידה לשאלה. הרבה תלוי בגילו ובאופיו של הילד. מה שנכון לילד בן שש שנים איננו מתאים לילד בן 12 שנים. התגובה הטבעית של ההורה לחבק את הילד ולהתכרבל אתו במטרה המוצדקת בימים כתיקונם עשוי לשגר מסר מוטעה ובמיוחד כאשר מדובר בילד יותר מבוגר. זה עשוי להוות איתות לילדים שאתה מפקפק ביכולתם להרגיש בטוחים בכוחות עצמם. כאשר מדובר במלחמה או אירוע טראומטי אחר בהחלט קיים מקום לגמישות. ידוע לי לגבי הורה אחד שלאחר שעשתה הערכת מצב לגבי החרדות הפוקדות את שלושת ילדיה הצעירים הכריז של עוד שמתמשכת המלחמה המשפחה תלון במרחב המוגן על מספר מזרונים וכינה אות המטה המשפחתית. כאשר הסתיימה המלחמה הילדים חזרו לשגרה ללא קושי. יתרון אחד שיצא למשפחה כתוצאה מהמדיניות הזאת הוא שלא נאלצו להעיר את הילדים כאשר פרצה אזעקה. לסיכום אין קו אחד ברור ומוחלט ועלינו לגלות גמישות. בין המומחים ישנם הממליצים בהתחלה לשוחח עם הילדים בנחת ואז אולי להביא להם את הצעצוע החביב עליהם ולבדוק אם הם יירדמו שוב. הורה אחד סיפר לי שכאשר אחד הילידים התעורר הוא שאל אותו : "מה הוא החלום הטוב ביותר שאתה מסוגל לדמיין לעצמך"? ותוך כמה דקות הוא שוב נרדם. הרטבה לילית הרטבה לילית היא תגובה טבעית ללחץ וחרדה. זה מביך את הילד ומותיר אותו מושפל. ובכן מה לעשות? תחילה יש לזכור כי הרטבת לילה היא תופעה ידועה והילדים מעוצבנים ומבוישים כשהדבר מתרחש. א. אל תעניש את הילד. ב. הסבר שזה טבעי וספק עידוד נוסח: זה יפסק בקרוב... ג. אל תתיר לאחים ללגלג על אחיהם שמרטיב במיטה ד. אל תתן לילדך המרטיב שתייה לאחר השעה שש בערב . הצד האחר של המטבע: איך מטפלים בהורים קשישים ?על פי ההיגיון בני אדם בשני קצות הסקאלה הגילאית, מבוגרים מאד וצעירים מאד, יסבלו הכי קשה בתנאי לחץ ממושך. אלה, עולה חדשה מחמ"ע, שאלה : מה לעשות עם אמא שלי שהיא בת 78 שנים ? היא סובלת מקשיי הליכה ואינה מוכנה לעזוב את דירתה על מנת להתגורר עימנו עד יעבור זעם. מבוגרים משגשגים בתנאים של סדר. המאושרים שבינינו שלהם הורים מבוגרים מבינים שההורים זקוקים לסדר יום והם מתוסכלים וחרדים אם אתם עורכים שינויים העשויים לשבש את סדר יומם הקבוע. הדבר אמור אפילו לגבי הזזת הרהיטים בסביבתם על מנת לשפר את בטיחותם מפני מעידות. "מה היה גרוע במיקומם הקודם? 25 שנה זה התאים לי וזה יחזיק מעמד גם בשנים הבאות." הכלל הבדוק הוא– אם תצליחו לשכנעם מה טוב. עשו כמיטב יכולתכם - אבל אם לאו אל תכפו עליהם. דעו: אנשים מבוגרים מאד רגישים לאבדן העצמאות שלהם ורואים בכל פגיעה בעצמאותם התקפה. זה נוגע לחיי היום יום שלהם. לאחר שעברו שבץ רוב האנשים מבקשים לשוב לבתיהם כמה שיותר מהר . ככל שהם שבים להיות עצמאיים כך הם מחלימים מהר יותר. הם יודעים שאתם פועלים מתוך כוונות טובות אבל כל עוד הם מסוגלים הם מבקשים לשמור על עצמאותם ולקבל את ההחלטות. ספקו להם את כל העובדות והציעו להם לקחת מספר חפצים שלהם ( "אינני מסוגלת להסתדר ללא מכונת התפירה שלי") אבל בסופו של דבר מדובר בחיים שלהם וכל עוד הם מסוגלים לקבל החלטות יש להשאיר בידיהם את ההחלטה גם אם הדבר מעמיד אותם בסיכון מסוים. הגורם המשפחתיכל משבר עשוי להחריף את המתחים הפנים משפחתיים אבל הוא גם יכול לשמש כניסיון בונה. המשפחה עשויה להפוך לליבה של כוח שתהיה מסוגלת לעבור כל משבר עם תופעות לוואי מינימאליות. אז כיצד עלינו לנהוג ?
המשפחה הבודדת , כמה שתהייה חזקה, איננה מהווה פיתרון מלא. הילדים שואבים ביטחון גם ממעגל תמיכה רחב יותר כולל חברים ומבוגרים נוספים. הקלה גדולה עשויה לצמוח מהחלפת דברים עם משפחות אחרות לגבי ניסיונות, חרדות , ורעיונות מועילים ובמיוחד למתבגרים המהססים להביע את חרדותיהם אבל חשים הקלה כאשר מגלים שכולם "באותה סירה".לבסוף, אל תשכחו להיעזר באנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש העומדים לרשותכם.
|
||
