פרק 8

הפגיעה הקשה ביותר - אוכלוסיית העולים החדשים

לא כל הקבוצות שוות. במה שקשור באסון ובטרור, קהילת העולים החדשים היא זו שנאלצת להתמודד עם הקשיים הגדולים והממושכים ביותר.

העולים החדשים נתקלים בקשיים יום-יומיים שרוב הישראלים כלל אינם מכירים. לדוגמה, רבים מהישראלים מעולם לא חשו את החרדה שאפילו עולה מבוגר ומשכיל חש כאשר הוא מנסה לבטא את דעתו בקול רם או לבקש הנחיות בשפה שאינה שגורה בפיו. בהרף עין אותו אדם – גם אם הוא  איש מקצוע מכובד או הורה - הופך להיות ילד קטן שחושש לומר משהו שיביך אותו או את משפחתו.

כמעט כל הילדים מעל גיל מסוים חשים אי-נוחות להיות עם הוריהם כאשר חבריהם בסביבה. כל הורה התנסה בצביטה בלב כאשר הילד מבקש ממנו, "אבא, חכה כאן, אני לא רוצה שתלך אתי". הילד שרק כמה שנים קודם לכן לא הסכים לעזוב את ידך לא רוצה עתה להיראות בחברתך, ואומר, "בוא נעמיד פנים שאתה לא מכיר אותי".

מטבע הדברים, ילדי העולים חשים אי-נוחות נוספת בגלל המבטא של הוריהם, הטעויות שלהם בדקדוק ואפילו סגנון הלבוש שלהם. עולה ותיקה יחסית בישראל (חמש שנים בארץ) משמשת מורה, ובעלה עומד בראש מחלקה בבית חולים ירושלמי. היא סיפרה לי שבנה בן החמש ביקש ממנה במסיבת יום ההולדת שלו, "אימא, פשוט אל תדברי".

הורים עולים מודעים היטב למבוכה של ילדיהם, והדבר מוסיף עוד יותר למתח שלהם ולתחושת חוסר השליטה על חייהם. הדבר נכון במיוחד אם תפקיד גידול הילדים נלקח מהם ומועבר לידי קרוב משפחה צעיר יותר, או גרוע מכך, לידי זר שיש לו כישורי השפה והכישורים החברתיים החסרים להם. התגובה הטבעית שלהם לדחייה כזו היא התגוננות, והורים עולים רבים פשוט מחליטים לא "להפריע" לילדיהם, בתקווה שכך יימנעו ממצבים מכאיבים.

בתקופה של מתיחות וטרור, העולה החדש חש תסכול משום שאינו יכול לתקשר עם הילד שלו כשהילד זקוק לו יותר מכול. הוא אינו בתמונה משום שאינו מסוגל לעקוב אחר דיווחי החדשות וסיקור המאורעות. אולי לא נעים לו לבקש מהילד, "תסביר לי מה הוא אומר", משום שהוא חושש שהתגובה תהיה, "לא עכשיו, אבא, תן לי להקשיב". מצב כזה יגרום לו לחוש מנותק עוד יותר מהמתרחש ויגביר את סירובו לגלות מעורבות. אם משפחת עולים נפגעת ישירות במתקפת טרור, היא נאלצת להתמודד עם בעיות מיוחדות הרבה מעבר לקשיים הרגילים.

חוסר הכנה

איש אינו יכול להתכונן לפיגוע טרור. אבל יש הבדל בין ילידי הארץ לבין עולים חדשים. רוב הישראלים גדלו בידיעה שישנם פיגועים. אין בכך כדי לומר שהם קהי חושים או שעולמם לא יחרב עליהם אם יהיו מעורבים בפיגוע; אבל עצם הרעיון של טרור אינו חדש שלהם. עם השנים הם נתקלו במאות הלוויות בחדשות הערב וחשבו לעצמם היכן שהוא, "שלא נדע…"

ההתמודדות עם ביורוקרטיה

אפילו בזמנים רגילים, טבעי שעולים חדשים יתקשו להבין מה לעשות במשרדי הממשלה השונים.

 ישראלים לעומת זאת משיגים את המידע שהם צריכים משכנים וממכרים או שהם מסתמכים על ניסיון קודם שצברו. יליד הארץ מכיר את זכויותיו טוב יותר מעולה חדש. קשיי שפה וחוסר ניסיון עלולים למנוע מעולה חדש אפילו את עצם הידיעה אילו שאלות לשאול.

לכל אחד קשה להתמודד עם הביורוקרטיה לאחר פיגוע טרור, אבל לעולים החדשים נראה כי הביורוקרטיה הישראלית היא כמו מבוך ענק ומסויט. אפילו מילוי טפסים הופך להיות משימה מסובכת, משום שהשפה המשמשת בטפסים אינה דומה לעברית שלמדו באולפן.

יש הבדל גדול מאוד אם מישהו - רצוי דובר השפה - עוזר למשפחת עולים שנפגעה לפלס את דרכה בסבך הביורוקרטי. אדם כזה ישמש מתווך בין המשפחה לרשויות, יתרגם ויסביר למשפחה הנפגעת מה קורה, ובשעת הצורך ייעץ. אולם על המתווך להישמר פן יעזור יותר מדי ויקבל החלטות בעצמו, במקום להציג למשפחה הנפגעת את האפשרויות ולתת לה להחליט בעצמה.

אשמת יתר

עולים חדשים שהחליטו לעלות לישראל חשים שמנת יתר של אשמה נערמת על צלחתם. לאחר פיגוע ההתאבדות בחגיגת בת-המצווה בחדרה, אחת מקרובי המשפחה, עולה חדשה, קוננה, "למה הבאתי אותם לכאן?" אפשר שאינה מתחרטת על עצם העלייה, אבל היא חשה צער עמוק על שחשפה את ילדיה לסכנה.

כל הורה חש אשמה אם הוא רואה את ילדיו סובלים. כולנו תוהים (פעם אחר פעם) מה יכולנו לעשות כדי למנוע זאת. עד כמה שקשה לעמוד בכאב של ילד, מי שנולד כאן אומר לעצמו, "זה הבית שלי, כאן נולדתי". מי שעולה מרצונו לישראל חייב לשאול את עצמו שאלה נוספת, "למה חשפתי את ילדיי, מתוך בחירה?"

רוב העולים החדשים מפתחים רשת תמיכה עם השנים, אבל הכי פגיעים בעת אסון הם עולים שעלו לא מזמן ואנשים בודדים, ובהם קשישים, חד-הוריים ואנשים שאין להם משפחה מורחבת. טבעי וחשוב שחברים בכל קהילת עולים יובילו את תהליך ההתאוששות.

אבל הבעיות הנוספות שאוכלוסיית העולים החדשים מתמודדת אתן על רקע הפיגועים מאפשרות גם לישראלים להגיע אליהם, והדבר עשוי להיות חשוב גם לטווח ארוך.

שנה לאחר שאשתו של סשה נהרגה בפיגוע  ושש שנים אחרי שעלה לארץ, אמר סשה, "בעבר נהגתי להשמיץ את הישראלים בבדיחה הוותיקה- הם אוהבים עלייה אבל לא אוהבים את העולים -. אבל במהלך ה'שבעה' ואפילו לאחריה ראיתי את הצד האחר של הישראלים. הם העניקו לי כוח ותמיכה אפילו יותר מחבריי העולים. תמיד אזכור זוג ישראלים ששלח לי סלסלת פירות ויינות לראש השנה, בצירוף פתק: 'חבל לנו שהפכת להיות אחד מאתנו דווקא בדרך זו'. כתובת השולחים לא הייתה כתובה שם, רק השם שלנו נכתב על הפתק. שלוש שנים נוספות שלחו סלסלה דומה. כך ידעתי שאני לא לבד".