פרק 9:

בזירת הפיגוע

השוק הומה קונים כרגיל ביום חמישי אחר הצהריים. אתה חושב רק שעליך לחזור למשרד לפני שהבוס שלך ישים לב שנעלמת לשעה. ואז, לפתע, תופת. רק מי שעבר חוויה כזאת יכול להבין מה זה. "חשבתי שנקלעתי לצילומי סרט", העיד אחד מעוברי האורח, "הכול נראה לא-מציאותי."

מי מאתנו שחווה פיגוע או אסון אחר על בשרו נותר לעתים בתחושה ש'יכולנו לעשות יותר', אף על פי שבאותה שעה היינו אפופי עשן, היו לנו צלצולים באוזניים, והמראות והקולות שראינו ושמענו היו לקוחים ישר מן הגיהינום.

הרגעים הראשונים לאחר אסון הם המבלבלים ביותר, ועם זאת החשובים ביותר. התגובה הראשונית הטבעית היא לקפוא על מקומך. החושים אינם מסוגלים לקלוט את המתרחש, ועם זאת רוצים לפחות לנסות לעזור. אך הדרך היחידה להיות מסוגל לתפקד בנסיבות כאלה היא לתכנן מראש, כך שיהיו לך כלים לעבוד בעיצומו של התוהו ובוהו.

לא אדון בצורכי העזרה הראשונה של סיוע חירום בעת פיגוע. אנשי הסיוע הרפואי יודעים זאת הרבה יותר טוב ממני. אבל אדון באופן שבו אפשר לעזור ולהגיש תמיכה לאחרים. אך לפני כן, חשוב לציין כמה אזהרות:

• אל תצפו להיות מסוגלים לעזור לאחרים אם נפצעתם בעצמכם, או אם אתם שרויים במצב של הלם.
• יש להקפיד שהניסיון לעזור לפצועים, לבני משפחותיהם ולחבריהם לא יפריע לעבודת אנשי הסיוע הרפואי המטפלים בפצועים ומפנים אותם או לעבודת אנשי הביטחון המנסים להבטיח שאין כל סכנה נוספת.

דע את מגבלותיך

רוב הפיגועים והאסונות נמשכים שניות ספורות או דקות לכל היותר. אבל התוצאות עשויות להימשך שעות רבות או אפילו ימים. איש אינו סופרמן. לא לכולם יש הכשרה בשיטות הצלה בשעת חירום. אל תצפה לבצע את עבודתו של איש מקצוע.

אם אתם אנשי מקצוע ואם אתם בני אדם מן השורה שנקלעו לזירת האירוע ורוצים לעזור, עליכם להכיר במגבלותיכם.

רוני עובד בתחנת מגן דוד אדום באזור תלפיות בירושלים. ערב אחד קיבל קריאת חירום. הרצפה באולם חתונות קרסה, ועשרות אנשים נפצעו או נקברו תחת ההריסות. רוני מיהר לזירת האירוע. הוא ניסה לייצב את מצב הפצועים ולעזור לסלק את ההריסות כדי למצוא את האנשים שנקברו מתחתן. לאחר עשר שעות הורה לו הממונה שעליו ללכת הביתה. תגובתו של רוני הייתה כעוסה ולא-רציונלית, "איך אני יכול לעזוב כשיש כל כך הרבה מה לעשות? אני צריך להיות כאן! אני לא עייף!" חילופי דברים קשים התגלעו בין השניים.

עובדי הצלה - מתנדבים או אנשי מקצוע - מתנהגים לעתים קרובות באופן לא-רציונלי  ומתעלמים מביטחונם האישי. הממונה על רוני היה מנוסה דיו לעמוד על כך שרוני יישן כמה שעות לפני שיחזור לעבוד. הוא גם עמד על כך שכל עובד ישתה הרבה מים ויצא להפסקה פעם בכמה שעות כדי לנוח ולאכול משהו קל.

אי אפשר להיות בזירת אירוע בלי להיות מושפע. כעס וצער הם תגובות טבעיות, וגם אם נראה שאתה בסדר ומסוגל לעזור, סביר להניח שתחווה - אם כי תגובה מושהית - רבים מן התסמינים שתראה אצל אחרים.

היה מוכן

מי שהיה בצבא זוכר את האימונים "על יבש". מטרת האימונים הללו היא לאפשר לחייל לתפקד "במצב אמת", כאשר הרעש והריחות כמעט משתלטים והראש נכנס למצב של שיתוק. עיקרון דומה פועל גם בפיגוע: חשוב לדעת למה לצפות בעת משבר, כדי שתדע מה לעשות אם תיקלע למצב כזה. היה מודע לכוחותיך וגייס אותם במלואם.

למה לצפות?

מראות וקולות

דבר אינו יכול להכין אותך לחוויה עצמה. רוב האנשים שחוו זאת זוכרים יותר מכל דבר אחר את הריחות והקולות. לעתים הם גורמים לרצון פיזי להקיא. מראה נעל של ילד או חלקי גופה עשוי להתרוצץ בראש הרבה אחרי שמראות התוהו ובוהו הכללי שלאחר האסון כבר תמו. עם זאת, אנשים רבים חשים שברגע שהאדרנלין מתחיל לגעוש בדמם, חושיהם מתקהים והם יכולים להתמקד במה שצריך לעשות.

מהומה

אפשר שהורה יטלפן בהיסטריה לילדים שלו ויסרב לעזוב את זירת האירוע או להתפנות לבית החולים בלי לדעת היכן הם. אותו דבר עשוי לקרות לבעל ואישה, לאחים או לחברים. אם אדם יקר נמצא בקרבת מקום, הפצוע עשוי לרצות להישאר בקרבתו. הדבר מציב דילמה. המטרה המיידית של כוחות ההצלה והביטחון היא לפנות את האזור בזמן קצר ככל האפשר. רוב אנשי הביטחון אינם מותירים בידי הניצולים ברֵרה, אפילו אם לא נשקפת סכנה של ממש.

רכיבים נוספים המשפיעים על אורכן ועצמתן של תגובות נפגעי הפיגוע:

•  קיומם של מתחים נוספים בחייהם - מבחינות באוניברסיטה ועד משבר ביחסים אישיים או בעיות רפואיות.
• אגרסיביות של התקשורת  - לעתים קרובות כתבי הטלוויזיה נדחקים, פשוטו כמשמעו, עם מצלמותיהם אל פני הקורבנות השרועים על מיטת בית החולים ומבקשים מהם עדות ראייה או גרוע מכך, לבטא את דעותיהם הפוליטיות.
• פירוד מבני משפחה - לעתים עובר זמן מה עד שמודיעים לבני המשפחה. אם בני משפחתו של אדם אינם מתגוררים סמוך לזירת האירוע - והדבר נפוץ במיוחד בקרב עולים חדשים - אפשר שיעברו שעות אחדות או אפילו יותר עד שיקבלו את ההודעה.
• כאב ושיקום - הפצוע עלול לסבול כאבים קשים. לא פעם אנו נוטים לשכוח שאפשר שפציעה "בינונית" תהיה כרוכה בקטיעת אבר. השיקום עשוי להימשך חודשים ולגרום לקריסה מוחלטת של חיי משפחה נורמליים.
• השלכות פיננסיות - הנפגעים אמנם מקבלים סיוע כלשהו מהמדינה, אך לעתים הם אינם מסוגלים לחזור ולעסוק בעיסוקם הקודם (לדוגמה, אמן או חשמלאי שאיבד את ידו או את היכולת להשתמש בה). אם לפצוע היה עסק עצמאי, הכנסתו עלולה להיפגע מאוד. אפילו אם הוא חוזר בסופו של דבר לעיסוקו הקודם, הקשיים הפיננסיים עשויים להיות עצומים.
• יכולת התמודדות - לכל אחד יש יכולת התמודדות שונה. מטבע הדברים, מי שמתקשה להתמודד עם המכות שהחיים מנחיתים מדי פעם בפעם, יתקשה יותר להתאושש ויזדקק ליותר עזרה וליותר זמן.

כיצד אוכל לעזור (גם אם אין לי ניסיון)

הכלי החשוב ביותר הוא עט ופיסת נייר!

הזעק עזרה

 כוחות ההצלה יגיעו ודאי במהרה לזירת האירוע. אם אין סכנה לפיגוע נוסף או להשפעות לוואי מסוכנות בעקבות הפיגוע הראשון (למשל שרפה מתפשטת, קירות מתמוטטים ופצצה נוספת), תפקידכם הוא לנסות לספק עזרה רבה ככל האפשר בזמן הקצר העומד לרשותכם. ברוב המקרים כבר הודיעו לשירותי החירום, אבל כדאי לשמור את מספרי החירום (משטרה, בתי חולים וכד') בתיק או בארנק.

עזרה ראשונה

 גם אם אין לכם הכשרה כלשהי, תוכלו להגיש סיוע למי שיש לו הכשרה - אם אין בכך כדי להפריע לו. לעתים קרובות הפרמדיקים צריכים מישהו שיחזיק תחבושת או ילחץ על פצע או יעזור להם לשאת את הפצועים.

טלפן הביתה

אנשים שלא נפצעו קשה עשויים להיות מבולבלים, אך ייתכן שהם מסוגלים להשיב לשאלות ישירות. רוב האנשים יאמרו משהו כמו, "אלוהים אדירים, אם אמא שלי תראה את זה בטלוויזיה היא תחטוף התקף לב!". שאלו "למי אפשר להתקשר כדי להודיע שאתה בסדר?" לעתים קרובות יש לשאלה כזאת השפעה מרגיעה. תהיה להם דאגה אחת פחות.

כמו בהתמודדות עם אבלים, אל תשאלו "אתה צריך עזרה?". השאלה צריכה להיות, "אמור לי מה אוכל לעשות כדי לעזור". אם אינכם מקבלים תשובה ברורה תוכלו להציע הצעות ספציפיות כגון "אתה רוצה שאתקשר למישהו?"

ברר עם מי היו

 רשמו את כל המידע האישי שתוכלו להשיג מהאנשים שאתם מדברים אתם (כתובת, מספר טלפון, אנשים שיש ליצור עמם קשר) וכן מידע על חברים או קרובים שהיו עמם (שמות, גילים, תיאור האנשים והבגדים שלבשו), ומסרו מידע זה לכוחות הביטחון. ייתכן שיש למידע כזה חשיבות מכרעת במציאת אנשים נעדרים. (באחד מפיגועי האוטובוס האחרונים התלונן מרה אב אחד  שעברו שלוש שעות עד שגילה שבתו נפצעה ובאיזה בית חולים היא.)

הצע תמיכה

 ייתכן שאנשים בזירת האירוע יחושו מבולבלים ומנותקים, במיוחד הקשישים שבהם. גשו אליהם והציעו את עזרתכם במציאת מקום ישיבה הרחק מזירת האירוע. שאלו אותם אם היו שם כשזה קרה. הובילו את השיחה באמירות כגון "זה בטח היה נורא ואיום". על פי רוב די בכך כדי שיתחילו לספר לך מה ראו. אמנם ייתכן שיחזרו על מה שראו מאות פעמים באוזני קרובים וחברים בשבועות הקרובים, אך השיחה אתכם עשויה לשחרר את הלחץ הראשוני.

עודד אותם להתפנות לבית החולים

 כל מי שהיה בזירת הפיגוע שרוי במצב כלשהו של הלם, גם אם אין לו תסמינים פיזיים. חשוב שאנשי מקצוע יטפלו בכך במהירות האפשרית.

בישראל, המוסד לביטוח הלאומי מקבל את רשימת נפגעי הפיגוע מבתי החולים ומנסה לקיים עמם מפגשי מעקב. ניצולים שאינם מגיעים לבית החולים ואינם מקבלים שם טיפול אינם נמצאים ברשימה, ואחרי כן הם עלולים להיתקל בבעיות בקבלת סיוע מהמדינה ,אם יתפתחו אצלם תסמינים של הפרעות פוסט-טראומטיות.

תגובות

במקרים של טראומה קשה, התגובות דומות לתגובות סביב אבדן פתאומי. תגובות אלו עשויות להתחלף במהירות, כאילו הן מתנגשות זו בזו. מצד שני, יש אנשים שאינם מציגים שום תסמין, והתגובות אינן מתעוררות אלא לאחר ימים או אפילו שבועות; ואז הם עשויים לראות משהו (לדוגמה, אירוע דומה בטלוויזיה) שיעורר אצלם את התגובות.

מי שנפגע פגיעה קשה יהיה מן הסתם במצב של הלם שיימשך זמן מה. הוא זקוק לטיפול רפואי מיידי. אם הוא בהכרה, הוא עשוי לשאול על חברים או על קרובים. עשו כמיטב יכולתכם להבטיח לו שתנסו לברר לו את המידע. אם אין בידכם מידע בדוק, אל תהיו, בשום פנים ואופן, מבשרי הבשורות הרעות. קודם כול, תנו לנפגעים להתרכז בהתאוששות.

מי שנפגע פגיעה קלה או שלא נפצע אך היה עד למתרחש יחווה בוודאי לפחות שתיים - אם לא שלוש - מן התגובות האלה:

הלם

הלם הוא מה שקורה כאשר יש עומס יתר פתאומי על המערכות: לחץ הדם צונח והדופק מואץ. הגוף יכול להיכנס למצב של הלם, אם נופלים למים קפואים או אם מעורבים בתאונת דרכים. במובנים רבים הגוף והנפש פועלים כמו ממסר פחת; כאשר יש עומס יתר, ממסר הפחת עושה פשוט קצר. אמנם הגוף והנפש אינם מפסיקים לפעול, אך יש בהם מנגנונים שיוצרים אפקט דומה.

הטיפול בהלם גופני כולל בדרך כלל שמירה על חום גופו ויציבותו של הנפגע. לשם כך עוטפים אותו לרוב בשמיכה. להלם פסיכולוגי יש תסמינים פיזיולוגיים דומים. הדופק מואץ ולחץ הדם צונח. הראש צריך זמן להסתגל למצב, והוא אינו יכול לעשות זאת מיד. כאשר מישהו שרוי במצב של הלם הוא עשוי להיראות מטושטש ומתקשה להתרכז. עדים לפיגוע טרור חווים לעתים קרובות הלם רגשי, וגם הם זקוקים לטיפול רפואי. אם אתם נתקלים באדם השרוי במצב של הלם, נסו להישאר אתו עד שיקבל סיוע רפואי.

הכחשה

הכחשה, כמו הלם, היא מנגנון שמאפשר הסתגלות לנסיבות. ההגדרה של הכחשה היא סירוב לקבל עובדה מסוימת או מצב מסוים. הכחשת מצב רגשי מגוננת על האדם מפני ההשלכות שלו; היא משמשת כמו מעטה או סם אלחוש לנפש. אורך הזמן שבו אדם שרוי במצב של הלם או של הכחשה - דקות או שעות - תלוי בצירוף של כמה גורמים. ברוב המקרים, הסיוע הרפואי יגיע עד אז.

אשמה

השלב השלישי מתחיל כאשר אנו קולטים מה באמת אירע. הוא יכול לפעול בשני כיוונים:

• למה קפאתי? למה לא עזרתי למי שנפגע?

ישי עמד בתחנת אוטובוס בחדרה כאשר מכונית התופת התפוצצה. אף על פי שלא סבל מפציעה גופנית כלשהי, הוא היה אפוף עצבות לאחר מכן ורצה לעזוב את הלימודים בבית הספר. כאשר התבקש לערוך רשימת תארים שמתאימים לו, הוא כתב: "פחדן, חסר ערך" וכד'. ישי שחזר את האירוע שוב ושוב בראשו. הוא חש שהיה עליו לעשות משהו כדי לעזור לנפגעים. "אתה חושב שתהיה גיבור, שתקרע את חולצתך כדי לעצור את הדימום של אחד הפצועים", אמר. "ואני פשוט קפאתי על מקומי. פשוט ישבתי על שפת המדרכה עם הראש בין הידיים". הוא היה אכול אשמה על התנהגותו. הוא ראה בה פחדנות ולא היה מסוגל להתגבר על מה שאירע. תחושת הערך העצמי שלו נפגעה קשות.

מי שהיה עד לפיגוע מבין כמה טבעי להיות משותק מאימה ומהלם. אבל תחושת האשמה של ישי הייתה אמיִתית, והוא התקשה להודות שהוא עצמו היה בהלם ולא היה מסוגל לעזור לאחרים. הוא היה זקוק לעזרה כמו כל אחד אחר. יעבור זמן עד שיפנים את העובדה הזאת.

• למה נשארתי בחיים?

כל מי שחווה תאונת דרכים שבה נפגעו אחרים מכיר את תחושת האשמה של הניצול, גם אם איש לא נהרג. אם יצאת בלי נזק, יחסית, אתה חש הקלה, אבל ההקלה הזאת מהולה באשמה. "בכל פעם שאני חושבת כמה מזל היה לי, אני מרגישה שאני חושבת משהו שלילי או אפילו רע", אמרה שרה. "אני לא מסוגלת לשלוט במחשבות האלה. מה לא בסדר אצלי? למה אני אנוכית וחושבת רק על עצמי?"

התחושות האלה הן חלק ממה שידוע כהפרעת דחק פוסט-טראומטית. מה צריך לעשות? צריך לפנות לעובד סוציאלי או לפסיכולוג מהר ככל האפשר. חשוב לדבר על התחושות הללו ולפתור אותן קרוב ככל האפשר למועד התרחשות הטראומה.

צמצום השפעות הלוואי

איך תוכלו לצמצם את השפעות הנובעות מנוכחות במקום האירוע?

ראשית, ייתכן שיהיה לכם קשה, אבל אתם חייבים לדבר על החוויה שחוויתם. זכרו שעשיתם את מיטב יכולתכם בנסיבות הקיימות ושאי אפשר לזקוף לרעתכם את העובדה שלא יכולתם לעזור למישהו או להציל אותו.

אפשר שהדבר יישמע מוזר, אבל ההשתתפות בהלוויות או בטקסי אזכרה או ביקור ב"שבעה" של מי שנהרג עשוי להביא מידה של נחמה ומעין "סגירת מעגל".

אם הייתם בזירת האירוע ועזרתם למישהו, חשוב שתבקרו אותו במהירות האפשרית. הקשר שנוצר בחוויה עזה זו הוא כלי רב-ערך בתהליך ההתאוששות לשני הצדדים. (אל תשכחו - עצם הנוכחות במקום מעידה שחוויתם טראומה.) גם אם אותו אדם מת, יש חשיבות רבה לביקור אצל משפחתו. על פי רוב משפחות אבלות רוצות לדעת פרטים על הרגעים האחרונים בחייו של היקר להן. עמדתכם אם כך היא עמדה ייחודית, שכן תוכלו לתת למשפחה את המידע ולהבטיח לה שיקירה לא מת לבד.

רוני (זוכרים אותו?) החליט לבקר ב"שבעה" של כמה מהנפגעים  שניסה להציל. היה ביכולתו להבטיח לבני המשפחות שהם לא סבלו. באחד המקרים הוא אחז בידה של אישה מבוגרת וניחם אותה בשעת מותה. הידיעה שהאם לא מתה לבד הביאה נחמה רבה לבעלה ולילדיה.

עמית סיפר סיפור דומה: "בת של חברה שלי נהרגה בפיצוץ לפני כמה שנים. מישהו שבא ל"שבעה" סיפר לה שהוא החזיק את הילדה בזרועותיו בשעה שמתה. הוא אמר לה שהיא מתה כמעט מיד ושלא סבלה. זה עזר מאוד לחברה שלי."

ולבסוף, כפי שכבר צוין, במה שקשור במתח ובטראומה בכלל, נסו לחזור לשגרת חייכם מהר ככל האפשר. אם אינכם נוהגים להתעמל, זה הזמן להתחיל.