מבוא

הסיפור העומד מאחורי הספר מתחיל בבוקר בהיר אחד, כששני נערים החליטו "לדלג" על יום לימודים. הרי איך אפשר לשבת ליד שולחן וללמוד מתמטיקה כשכל העולם הגדול פתוח לפניך?

נשמע כמו פתיחה קלאסית של סיפורי ההרפתקאות שאהבנו בנעורינו, כמו טום סוייר, האקלברי פין או חסמב"ה. ברבים מהסיפורים הללו הנערים מחביאים את ספרי הלימוד שלהם מתחת לשיח, מוציאים את חכות הדיג ומתגנבים אל הנחל או אל מקווה המים. הם משתרעים להם בשמש, זבובים חגים מעל פניהם חסרי הדאגות, והם ממתינים שהדג הראשון יעלה בחכתם, נהנים מהתחושה המענגת של השילוב בין אביב לנעורים. אפילו עתה, רבים מאתנו מעלים חיוך במחשבה על הסיפורים הללו או נזכרים באפיזודות דומות מעברנו שלנו.

צעירים שאינם חיים בקרבת נחל מוצאים לעצמם מוקדי משיכה אחרים שירחיקו אותם מבית הספר באביב. מי שחי על סף המדבר מוצא לו אולי את פרחי הבר הפורחים על הגבעות או מערות מסתוריות המתחננות שיגלו אותן. אבל מה שקרה לשני הנערים שחיו על סף מדבר יהודה בבוקר האביבי ההוא היה רחוק מאוד מסיפור הרפתקאות מלבב. הרצח האכזרי והברוטלי של קובי מנדל ויוסף אישרן הכה גלים של אימה, כאב, יאוש וחרדה בקהילה הקטנה של היישוב תקוע; הגלים האלה הדהדו בכל רחבי המדינה וגם מחוצה לה ונגעו בפחדים העמוקים ביותר של כל הורה. סיוט שאין לתאר במילים - זה מה שקרה באותו בוקר אביבי.

הטרגדיה הכפולה שזעזעה את תושבי תקוע הייתה כמעט קשה מנשוא, אולם הם מצאו כוחות להתעלות מעל פחדיהם וכאבם הנורא ולהעניק נחמה וסיוע לאחרים, אף כי אפשר היה לצפות שהם יהיו הזקוקים לכך יותר מכול.

הספר הזה אינו על שני הנערים, קובי ויוסף; הוא גם אינו עוסק באימת הרצח שלהם, אלא בהשלכות שהיה צורך להתמודד עמן ואשר כרוכה בהן אימה בפני עצמה. זהו ספר שצמח מתוך טראומה רגשית ומתוך הצורך שאנשים חשו והכוח שמצאו בעצמם להניח בצד את הכאב הפרטי שלהם ולהושיט עזרה לזולתם.

טרגדיה פתאומית עלולה לפקוד כל אחד בכל שעה - וההשפעות הנלוות לה עלולות להיות הרסניות לא פחות מהאירוע עצמו. הספר צמח מתוך ניסיון להתמודד עם הטרגדיה הנוראה, והוא נועד לשמש משאב שיוכל לעזור לאחרים להתמודד עם מצבים דומים, חס וחלילה.

שיניתי את זהותם של אנשים רבים שציטטתי מדבריהם, כדי לשמור על פרטיותם. במקרים מסוימים שילבתי בין דמויות, אבל התוכן עצמו אמיתי. הספר מוקדש לתושבי תקוע - אנשים מן השורה, כמוני וכמוך. איש מהם אינו מפורסם במיוחד. הם פשוט אנשים רגילים שחיים בשגרה יום-יומית, ובוקר בהיר אחד נאלצו להתמודד עם התגשמות הסיוט של כל הורה. הם העניקו משמעות חדשה למושג "חסד",  ובכך נעשינו כולנו הרבה יותר אנושיים, במובן הטוב של המילה.

ברצוני להביע תודה מיוחדת לכמה אנשים מיוחדים: לוולרי סיידנר ולשירה צ'רנובל. הערותיהן הנבונות עזרו רבות. תודה מיוחדת לטרי פיקו. היא עודדה אותי ודחקה בי לכתוב, וכישורי העריכה שלה עשו את הספר הזה לקריא. כל אחת מהן בדרכה ועוד רבים אחרים לימדו אותי מהי המשמעות האמיתית והמעמיקה של חמלה. לשרה רבקה ארנסטוף ולרובין טרייסטמן תודה על העריכה הראשונית. תודה גם לשפרה פייקין, שהשקיעה מאמצים רבים בגיבוש הספר ושאלה את כל השאלות הנכונות בעריכה מחדש של הטקסט הערוך. לד"ר בתיה לודמן אני רוצה להודות  על הסקירה המקצועית וההבחנות הנבונות שלה. ולבסוף, כמובן, תודה לאשתי לאה, על שסבלה אותי.

בשעה מאוחרת זו בלילה, כאשר אני חושב מדוע התחלתי בזה, אני מבין שבראש ובראשונה אני כותב זאת למען עצמי, בניסיון להשליט מעט סדר בטירוף שבהתמודדות עם האבל והאימה שפקדו אותי בשש בבוקר, כאשר בני הבכור נכנס בריצה הביתה עם הבשורה: "מצאנו את קובי!".

מאז הסיוט של אותו בוקר, איש מאתנו תושבי תקוע לא חזר לעצמו. התאבלנו עם משפחותינו, והתאבלנו עם עצמנו בחדרי חדרים. התהלכנו בלילות תחת שמי המדבר זרועי הכוכבים של תקוע, חנוקים מדמעות. מה שמאחד את כולנו הוא הצורך לחפש תשובה בלי שאיש מאתנו מבין את השאלה.

אלי בירנבאום